שיחה זו נאמרה לקראת היארצייט הרביעי של הרבנית חי'ה מושקא ביום כ"ב שבט, תשנ"ב. בה הרבי מגלה נפלאות לגבי הסתלקותה, ותאריך של ההסתלקות, ולמה זה חשוב לנו.
יום ההסתלקות של הרבנית הוא בחודש שבט, שבו פוגשים גם הסתלקות הרבי ריי"ץ ביום יו"ד שבט, יום י"א שבט שבו קבל הרבי מה"מ את הנשיאות של דור השביעי. הרבי מסביר חשיבות הפנימית של התאריכים והקשר לגאולה.
יש לציין שכאן הרבי מדבר על הרבנית כבתו של הרבי ריי"ץ (ולא כאשתו של הרבי), והסתלקותה באה כהמשך וכהוספה לעילוי הגדול שקרה בהילולא של אבי'ה ביו"ד שבט. הרבי נותן לנו "להציץ" מה מאחורי המאורעות האלו, על ידי דיוק בשתי בחינות של מטרת הבריאה: לעשות דירה בתחתונים.
ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).
בשיחה הסמוכה של פרשת יתרו הרבי מסביר שני ענינים אילו במספרים עשר (עולם) ואחד-עשר (למעלה מעולם). כמבואר שם עשרות הדברות נתנו פעמיים (על ידי ה' ושוב על ידי משה) כדי שבני ישראל יוכלו להפנים אותם בלי להתבטל ממציאותם מרוב עוצמה של הגילוי מלמעלה.
שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") — בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'") — ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך".
נשים לב שהרבי מתאר העבודה של התקופה שלנו, אחרי ג' תמוז: עבודה של ישראל בכח עצמם, לא באמצעות הגילוי מלמעלה. ומזה הרבי ממשיך לבאר משמעותן של שלושה תקופות שהם כנגד התאריכים הנ"ל: יו"ד, י"א, כ"ב.
1) יום העשירי שבחודש האחד-עשר (שבט), שמשמעותו שה"חידוש" של אחד-עשר (למעלה מהעולם) נמשך לעולם (מספר עשר). העבודה עד יו"ד שבט הייתה להכין את העולם (10) להיות כלי מוכשר לגילוי של למעלה מהעולם (11), בלי להתבטל ממציאותו. כאן הדגש על עשר, המקבל, וגם מודגש ההבדל בין הדרגות של עשר ואחד-עשר.
(א) העבודה — עד לסיום ושלימות העבודה — בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא — כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").
(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". זאת אומרת ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").
(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) — נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי.
אחרי הביאור הז, הרבי חוזר על הענין של שלושת התקופות, אבל בצורה קצת אחרת:
יום העשירי קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, להמשיך את אחד-עשר בעשר, אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים) כיוון שאחד-עשר עדיין לא חדרה לגמרי בעולם.
יום אחד-עשר לחודש אחד עשר קאי על עליית התחתון לדרגה של אחד-עשר, אבל רק הגילוי של בחינת אחד-עשר ששייך לעשר.
כ"ב הוא ב' פעמים אחד עשר, שמבטא תכלית השלימות דאחד עשר: חיבור גם של בחינת אחד-עשר ששייך לעולם וגם של אחד-עשר מצד עצמותו יתברך (על ידי עבודתם של בני ישראל בכח עצמם להמשיך את האחד-עשר).
בפועל זאת אומרת אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות אין סוף ברוך הוא!
אחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה…) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם להגאולה.
השלב האחרון זהו עבודתנו עכשיו: לא להכין את התחתון (את עצמנו ואת העולם) כי זה כבר נעשה. וגם לא להעלות את התחתון (ודרך זה התחתון נכלל בגילוי של י"א, כנ"ל) כי גם זה כבר נעשה. אלא, העבודה עכשיו תלוי בבני ישראל עצמם: שעל ידי עבודתנו פועלים היחוד של הדרגות הנ"ל, עד שהמקבל מתאחד עם המשפיע (ענין שלפי השיחה שלנו שייך בעיקר ללימוד התורה).
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה