כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות ויקהל: התחיל קיבוץ גליות

השיחה שנאמרה בפרשת ויקהל תשנ"ב לא עבר הגהה כראוי, עקב האירוע ביום שני, כ"ז באדר. למרות זאת, הסקירה הקצרה (נקרא "ראשי דברים") שנכתבה והוצגה בפני הרבי כל שבועה ככן עברה הגהה של הרבי עם תיקונים, דבר יוצא מן הכלל.

בראשי דברים של השיחה, כמתוב:

רואים במוחש שכבר התחיל (משך זמן לפנ"ז) בפועל ובפשטות קיום ההבטחה ד"יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" – בהקיבוץ גלויות דרבים מבנ"י ממדינות שונות בעולם לארצנו הקדושה בחסד וברחמים [ומתחיל מרבותינו נשיאינו – שבמשך זמן הגלות לא עלו לארץ ישראל (גם לא לביקור בלבד) — ונסיעתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לארץ ישראל לא היתה לשם ביקור בארץ ישראל, אלא…שביציאתו ממדינה ההיא ניטלה ממנו האפשרות לבקר בהיכלי קודש ציוני הוד כבוד אבותיו נשיאי החסידות (בליובאוויטש ובראסטוב), ולכן ברצונו לבקר במקומות הקודש בארץ הקודש.] 

במשך כל השנים הקודמות של הנהגת הרבי, הרבי היה נחרץ באומרו שעולייתם של המוני יהודים לארץ ישראל אין זו קיבוץ גלויות — כי קיבוץ גלויות יעשה על ידי משיח. אבל כאן, הרבי מחדש שזה אכן קיבוץ גוליוץ!? אנו יכולים לומר השינוי הוא, שבעת השיחה, העלייה של היהודים (בפרט מברית המועצות לשעבר) באה על ידי משיח עצמו, ובכך היא אכן ממלאת את הדרישה של קיבוץ גוליות!

יש לציין כי לביטוי זה, "קיבוץ גוליות", יש משמעות כבירה. הרמב"ם פוסק שמשיח נחשב "ודאי" על ידי זה שהוא מקבץ גלויות. "אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי.".

בנוסף לכך, הרבי מסביר (בקונטרס בית רבינו שבבבל) שפסק הרמב"ם שמשיח "בונה את המקדש במקומו", מרמז לא רק למקומו של המקדש אלא מקומו של מלך המשיח עוד בזמן הגלות לפני שהוא גואל את ישראל. כי הרבי מסביר במקום אחר (מאמר ד"ה "גדול יה' כבוד הבית הזה…")

ויש להוסיף, דהטעם שבלקו"ת מדבר במעלת גאולה השלישית הוא, כי הגאולה השלישית היא נעלית יותר מהמעלה דביהמ"ק השלישי. כמובן מזה שהגאולה (קיבוץ גליות) תהי' לאחרי בנין ביהמ"ק. אלא שגם מעלה זו באה ע"י ביהמ"ק השלישי (שלכן היא נלמדת (בלקו"ת) מהמעלה דביהמ"ק השלישי) כי בבנין ביהמ"ק השלישי יהיו כלולים כל הענינים והמעלות שיהיו לאח"ז.

שהרבי יכול לומר שהתחילה כבר קבוץ גלויות, מחייב שיש כבר בית המקדש שמאפשר אותה. לפיכך, אנו מבינים ש-770 הוא לא רק המקום שבו יתגלה המקדש לעתיד, אלא למעשה הוא כיום בית המקדש במקומו (מקום המשיח לפני הגאולה, בהתאם לפסק ההלכה של הרמב"ם)! כי אם לא היה בית המקדש, אין יכולת לקיבוץ גוליות!

הגזירה התבטלה? מה השתנה?

מה זה אומר שהתבטלה הגזירה של המן? במקומות רבים, כולל דבר מלכות תצוה, הרבי משתמש בביטוי שגזירת המן בוטלה (ביטול גזירת המן). הביטוי הזה דווקא די מפתיע.

היכן במגילת אסתר אנו רואים שצו המלך להחזיר את גזירה הרעה של המן? במגילה כתובה בפירוש את ההיפך: גזירת המן נחתמה בטבעת המלך, וכתוב "כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב". בפועל המלך הוציא צו נוסף: זכותם של היהודים "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם". צו הראשון נשאר במלוא תוקפו (כי "אין להשיב"), ועדיין הרבי קורא לזה ביטול גזירת המן?

בעניין זה נוכל לראות כיצד היא רלוונטית מאוד לגאולה ולשיחות דבר מלכות.

השאלה היא: כיצד ניתן לראות בגזירת המן שהיא התבטלה? כתשובה יש שני אופנים.

ראשית, הכוונה עצמה מאחורי גזירת המן בוטלה באמצעות צו השני. על ידי מתן הזכות ליהודים בממלכתו להגן על עצמם ולאבד את אוביהם, הכוונה המקורית של גזירת המן בוטלה והוחלפה (למרות שלא ניתן היה לבטל את הגזירה עצמה, כנ"ל). האופן השני להסביר את זה הוא ששום דבר לא השתנה עד ללחימה ולניצחון בפועל. רק ביום י"ג אדר שהרגו בפועל 75,000 שונאי ישראל התבטלה הגזירה. עד לאותו יום הכל היה "תיאורטי".

נסתכל על הסיפור ונבין דבר:

גדולתו של פורים מוסברת על ידי אדמו"ר הזקן בתורה אור כקשורה עם מסירות נפש של היהודים.במשך שנה שלמה. גזירת המן "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" נגזרה להתקיים "בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר". מאז גזרת המן (בניסן) ועד י"ג אדר שלאחר מכן עברה כמעט שנה שלמה. חרב השמדה, ל"ע, הייתה מונחת מעל צוואריהם במשך שנה שלמה, ובכל זאת איש לא חשב מחשבת חוץ, לא חשבו להמיר את דתם, לצאת מיהדותם כדי להנצל. זוהי המסירות נפש שמשבח האדמו"ר אלתר.

עם זאת, "ביטול" גזירת המן התרחש זמן קצר — רק חודשיים — לאחר צו הגזירה המקורית. "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי." (מגילה ח, ט). פירוש הדבר ששנה של מסירות נפש הייתה ברובה לאחר גזירת המן "בוטלה". ובכל זאת, המגילה עצמה מספרת לנו שדי בגזירה השנייה לבדה כדי לעורר שמחה – מרדכי יצא מלפני המלך לבוש מלכות, ובנוסף "לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר". עשרת החודשים מכ"ג סיון ועד י"ג אדר היו עשרה חודשים של אור ושמחה? או עשרה חודשים של פחד ומסירות נפש? לכאורה שניהם ביחד.

מה זה קשור לגאולה?

בשיחות דבר מלכות מסביר לנו הרבי שהמשיח כאן, גאולה כאן, ושאנחנו נמצאים בימות המשיח. עם זאת, הרבי זועק גם מהעובדה שאנחנו עדיין בגלות, ושמשיח והגאולה לא הגיעו בפועל ממש. חסידים עדיין מתווכחים אם אנחנו בגלות או בגאולה. אבל אם נשתמש במודל של הסיפור של פורים, נוכל להבין איך לנהל את הפרדוקס.

ביום י"ג ניסן יצאה גזירת המן. מרדכי לבש שק ואפר, בכה ברחוב, אסף 22,000 ילדים יהודיים לצום וללמוד תורה. אסתר ערכה את המשתה, ולאחר מכן תלו את המן על העץ, והמלך נתן את הטבעת למרדכי. בכ"ג בסיון נשלחה הגזירה החדשה. מרדכי לבש מלכות והיהודים שמחו. עשרה חודשים לאחר מכן מתקרב התאריך של י"ג אדר. שונאי ישראל מתחילים להשחיז את נשקם. המציאות ניראה גלותית באופן הגרוע ביותר.

יהודי שחי עם מה שעיניו רואות יכול להתמלא בחשש ופחד, "ה' – תציל אותנו!" אבל יהודי שחי במימד של מרדכי מבין שהקב"ה כבר עשה את שלו עשרה חודשים קודם לכן! הגאולה כבר כאן, אבל צריך לממש אותה בפועל. היהודים עדיין צריכים לנצל את הגזירה השנייה, למעשה "וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם". ה' כבר עשה את שלו; עכשיו זה תלוי בנו!

י"ג אדר נראה כאילו אנחנו עדיין בגלות. אבל מרדכי כבר נתן לנו את כוחה של הגאולה: להתגבר על הגלות הנדמה ולהביא לגילוי את הגאולה שנהיה כבר אז בכ"ג סיון. מציאות, כן, אבל עדיין מופשטת ותיאורטית. אבל מי שמחזיק ב"תיאוריה" יידע מה לעשות כדי להביא את הגאולה לפועל ממש – לקחת באומץ את נשקו ביד ולצאת להתמודד מול האויבים מתוך ביטחון. מי שהמום ממה שעיניו רואות ירצה להסתגר בביתו, לכבות את האורות ולקוות שלא יראו אותו. הוא עשוי להתחנן לה' שיציל אותו, או שיחפש דרכים לפייס את האויבים – כך או כך, הוא נשאר בגלות למרות העובדה שמרדכי שם את הגאולה בידיו.

אנחנו עומדים ביום י"ג אדר! מרדכי בדורנו, הרבי מלך המשיח, כבר שלח את הָאֲחַשְׁתְּרָנִים עם ההחרזה שהגיע זמן גאולתכם. הוא כבר נתן לנו גם את הנשק: חסידות, מבצעים, הקהל, שליחות. והרבי אמר בתוקף שזה "צריך להתבצע על ידך ועל ידך ועל ידך!" מה שנדרש הוא שכל אחד מאיתנו יבין ויפנים את המסר של הרבי ("הדרך הישירה"), וככה יבין כל אחד שהוא יכול ושהוא חייב לעשות את שלו כדי להביא את הגאולה מהתיאוריה המופשטת למציאות — להביא את הגאולה בפועל ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

דבר מלכות תצוה: יום הולדת וגילוי העצם


ב”ה

בשיחה לפרשת תצוה פותחים בזה ששמו של משה רבינו לא מופיע אפילו פעם אחת בפרשתו.  מפרשים מסבירים כי תמיד היא נופלת קרוב ליום ז' באדר, הסתלקותו של משה רבינו, ושבזה מתקיים דבריו של משה "מחני נא מספרך" שהוא אמר כדי לפעול מחילה וסליחה לעם ישראל.

הרבי מקשה על זה: ז' אדר הוא לא רק הסתלקותו של משה, אלא גם ובעיקר יום הולדתו, שבכוח זה התבטל גזירת המן (כדאי יום הלידה שתכפר על המיתה).  אם כן, למה יש לפרשה הקרוב ליום זה לרמז להסתלקותו של משה ולא ללידתו של משה?  ולגבי "מחני נא וגו'" הרבי מציין שזה נאמר בפרשה אחרת לגמרי.  מה הקשר לכאן?  אבל, כיוון שנותנים שתי הסיבות לעניין אחד, צריך להיות קשר ביניהם.

מסביר הרבי: המן שמח כשהפור נפל בחודש אדר לא רק מפני שזה חודש "שמת בו משה רבן", אלא גם כי חודש אדר "אין לו זכות ואין לו מזל".  מבאר הרבי: זה בגלל שחודש אדר לו צריך שום זכות או מזל כי יש את ה"מזלו גובר" של יום הולדתו של משה רבינו!  "משה הוא ישראל וישראל הם משה" לכן מזלם של כל ישראל גובר בחודש אדר.

מה הכוונה "מזל של ישראל"?  המזל הוא שורש הנשמה למעלה, ולכן "אין מזל לישראל" פירושו שישראל למעלה מהמזלות, עד לדרגה של "אַיִן", למעלה מהבנה והשגה של שכל, של שורש אומות העולם, למעלה גם משמו יתברך!  לידת משה מרמז על התגלות עצם הנשמה, שזה בלידת הוולד כשעדיין אין לו שם, רק עצם מציאותו.  מזה נבין הקשר עם הפרשה שבה לא מופיע שמו של משה רבינו –כי זה קרוב ללידתו שזה גילוי עצם מציאותו שלמעלה משם!

וזה גם מסביר למה יש אומרים שהשם שלו לא מופיע בפרשה בגלל אומרו "מחני נא מספרך": כי הוא אמר את זה כי העצם שלו מקושר לעצם של ישראל, והזמן הכי מתאים שדבריו יתקיימו הוא קרוב ליום הולדתו כאשר התגלה העצם שלו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לעילוי נשמת אסתר בת ר' דוד, ע"ה

מלחמה באוקראינה מול תקופה חדשה?

אם למדת את השיחה של דבר מלכות משפטים (או קראת את סקירת השיחה שלנו), אתה כבר יודע על דבר הצהרת הרבי מלפני למעלה מ-30 שנה שכבר נכנסנו ל"תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."  במהלך השיחה הרבי חוזר מספר פעמים על הביטוי "מדינות העולם".  זה מצביע על כך שתקופה החדשה שעלי' הרבי מודיע לא בהכרח יהיה קץ מוחלט לשפיכות דמים או לחימה.  אלא, שהסכסוכים לא יהיו בין מדינה אחת לחברתה (כפי שהיה לאורך ההיסטוריה).

למעשה בעולם מאז שנאמר שיחה זו, מלחמות בין מדינות הפכו כמעט ללא קיימות.  נכון שהיו הרבה סכסוכים עקובים מדם: מלחמות אזרחים,State Based Wars התקוממויות מורדים ומלחמות נגד גופי טרור האיסלמי המשיכו לגבות קורבנות.  אבל מלחמות בין מדינות?  כמעט הפסיקו לחלוטין!  את דברי הרבי אפשר לראות בראיה מוחשית, בסטטיסטיקה מדוייקת! (ראה את הטבלה)

אולם, בכ"ד באדר תשפ"ב (2022) קרה דבר שבמבט ראשון פועל בניגוד להתגשמות דבריו של הנביא ישעיהו על "לא ישא גוי אל גוי חרב": הצבאRussia Invades Ukraine Headline הרוסי פלש לאוקראינה.  מלחמה בין מדינות, כמשמעותה.  מאורעה של "סדר העולם הישן" שבו מדינה שיש לה טענה נגד מדינה אחרת לוקחת את העניינים לידיה באמצעות כוח צבאי. רבים חשו צורך להתעמת עם השאלה: איך מלחמה זו באוקראינה מתיישבת עם תקופה החדשה שעלי'ה דיבר הרבי בשיחה של פרשת משפטים?

על פניו, המלחמה באוקראינה בהחלט נראית כמו "מהמורת הדרך" שדורשת הסבר.  אבל, על ידי קצת רקע, נראה שבאמת אין כאן שאלה.  ולהסביר:

אם נחזור לשנת תנש"א (המקבילה ל-1990/1991) נמצא את עצמנו מסתכלים על מלחמת המפרץ. עיראק, בראשות סדאם חוסיין, ימ"ש, טענה כיIraqDesertStorm1991_Planes מדינת כווית העצמאית אינה באמת ובצדק מדינה עצמאית, אלא שטח עיראקי היסטורי.  עיראק תקפה וכבשה את כווית.  כתגובה, חברו יחד קואליציה של כ-35 מדינות, בתמיכת הסנקציות של האו"ם, כדי לגרש את עיראק מכווית ולהחזיר את ריבונותה של כווית לממשלה הקודמת.  למעשה הם אמרו: "הרבי מליובאוויטש הכריז שמלחמות בין מדינות מתבטלים, ולכן לא מקבלים את פלישתך לכווית!"

הלחימה – מבצע סופת מדבר – החלה בראש חודש שבט תנש"א.  ימים ספורים לאחר מכן, שבת פרשת בא, דיבר הרבי על אירועי בהתוועדות ב-770. בין היתר דיבר הרבי על "מלך בבל" (לכאורה התייחסות לסדאם חוסיין) – שהרסו את הארמונו, שהוא נרדף, ללא תקשורת עם חייליו, שהוא נודד ממקום למקום ללא מנוחה, שקיומו בסכנה.  למעשה, לקואליציה לא היו תוכניות להדיח את סדאם, שבאותה תקופה הורה בנוחות על ירי טילי SCUD לעבר ישראל ממוקד הפיקוד הצבאי שלו.  מה שהרבי תיאר בהתוועדות לא תאם את המציאות בשטח.  אחד מחבר'ה ה-"חוזרים" ומניחים של השיחות, (י.י. יעקבסון) מספר כי קיבל טלפון באותה לילה ממזכירו של הרבי ר' לייבל גרונר.  נאמר לו בשם הרבי לא לפרסם את חלקי השיחה שדיברו על המלחמה.*  הרבי אמר על זה "עוד יבוא הזמן" (פסוק בנביא חבקוק לגבי הגאולה).

כידוע, מלחמת המפרץ הסתיימה לאחר כשישה שבועות. צבאו של סדאם חוסיין הובס, אך סדאם עצמו נשאר בשלטון בתקיפות.  שנה לאחר מכן,  תשנ"ב, אמר הרבי וערך לדפוס את שיחת פרשת משפטים, שנבה הוא קובע כי העולם נכנס ל"תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם".

אחת-עשרה שנים לאחר מכן (12 שנים ליום (פורים) שבו הסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה), יצאה לדרך מלחמת המפרץ השניי'. הפעם, סדאם חוסיין היה על הכוונת, והוא אכן נאלץ לברוח מארמונו, נודד ממקום למקום, מסתתר, ללא קשר עם חייליו – בדיוק הפרטים שאמר הרבי בשיחת פרשת בא בשנת תנש"א!

מה זה אומר בנידון: כאשר הרבי ערך את השיחה של פרשת משפטים לפרסום בשנת תשנ"ב, הוא ידע היטב שתהיה מלחמה נוספת בעיראק.  כאשר הרבי פירסם שהעולם נכנס ל-"תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם", בבירור אין הכוונה שלא יהיו לעולם עוד מלחמה בין מדינות!  לפיכך, השאלה כיצד רוסיה יכולה לפלוש לאוקראינה אפילו לא מתחילה.  בפרט כאשר תגובת העולם למלחמה באוקראינה דומה מאוד להמתרחש בשנת תנש"א: אומות העולם מסרבות לקבל שמדינה אחת יכולה לפלוש למדינה אחרת.  והן משתמשות בשיטות רבות ושונות (צבאיות, כלכליות וכו') כדי "לשכנע" את וולדימיר פוטין להפסיק את המבצעים הצבאיים ולפתור את המשבר ללא לחימה.

לסיכום: השיחה של פרשת משפטים תשנ"ב לא אומר לנו שמלחמות בין מדינה למדינה כבר נפבסקו לגמרי (מאחר שהרבי ידע שעוד יחליטו להדיח את סדאם חוסיין).  אלא שאצל מדינות העולם זה כבר לא התנהגות מקובלת.  הם סירבו לקבל את זה כשסדאם חוסיין עשה כך. הם מסרבים לקבל את זה עכשיו כשוולדימיר פוטין עושה כך.  העולם באמת נכנס לתקופה חדשה, ולמעשה המלחמה באוקראינה מוכיחה לכך שדברי הרבי נכונים ונצחיים!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!


* השיחה הזאת התגלתה בזמן מלחמת המפרץ השניי' (תשס"ג/2003).  להלן קישור לשיחה בלשון הקודש: שיחה הלא מודפסת — בא תנש"א_לח"ק.

דבר מלכות פ’ תרומה: כל יהודי צריך להיות עשיר — ובאמת כן הוא בעצם

ב"ה 

התעשרו בני ישראל במאוד ביציאתם ממצרים.  עוד לפני היציאה שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ואחרי זה בביזת הים אספו עוד יותר מעושרם של המצרים, עד כדי-כך שאמרו חז"ל "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.". 

בפרשה שלנו, פרשת תרומה, הפסוק אומר שבני ישראל תרמו לבניית המשכן לה' "זהב, וכסף, ונחושת.". נשאלת השאלה: למה מתחיל הפסוק בזהב?  לפי החשבון נתנו יותר כסף ונחושת, אז למה לא למנות לפי כמות?  ואם תרצה לאמר שהתורה מביאה בסדר חשיבות (זהב שהוא יותר חשוב מכסף, וכו'), אז היה צריך להזכיר קודם אבני שהם ואבני מילואים שרק הנשיאים הביאו (כי ליהודים אחרים לא היה זאת), אבל בפועל הם מופיעים רק אחרי זהב וכסף ונחושת? 

הרבי מתרץ ככה: זהב וכסף ונחושת נמנים קודם כי היו לכל יהודי הדברים האלה לתרום, ובניהם זהב הוא היקר ביותר ולכן נזכר ראשון.  ההוראה לנו (תורה מלשון הוראה) היא בעבודה: שלכל יהודי יש דרגת הזהב בעבודת ה', שהיא עבודה לשמה (ולא על מנת לקבל פרס, ומיראת עונש, וכו').  אף-על-פי-כן חכמים אומרים שמי שלא עובד את ה' לשמה שיעבוד לא לשמה – כי מתוך שלא לשמה בא לשמה – בסוף הוא כן יגיע לדרגה זו: 

אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם (מחז"ל), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות של העבודה (עבודתו של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) היא – "לשמה" (עליונים). 

הדרגה של זהב, עבודה לשמה, באמת נמצא כבר אצל כל יהודי.  יש כאילה שזה בגילוי, ויש כאילה ש מהיא בהעלם עדיין.  אבל כל יהודי "עשיר בעצם", שיש לו את הדרגה הנ"ל בעבודת ה' (וזה לא מגיע לו ממקום אחר אלה זה בא ממנו).  נוסף לזה, עושר גשמי וחומרי משתלשל מהעשירות הרוחני שיש לכל יהודי, כי "אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה".  הקשר העצמי הזה פועל על כל יהודי שהוא עשיר ברוחניות וגם בגשמיות.  ומזה הרבי מסיק מסקנה: 

לא רק שהוא צריך עשירות – אלא שלכל יהודי ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו… ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שסיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – ודאי שהקב"ה מברך כל אחד בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות.  

מכך ישנה מיד הוראה ברורה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת86, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם87), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט". 

כיוון שכל יהודי הוא בעצם עשיר ברוחניות, ומרוחניות משתלשל עשירות בגשמיות, מובן שעל ידי זה שהוא מגלה את עושרו הרוחני בפועל בתורה ומצות, יתגלה גם עושר גשמי לעיני בשר.  (והרבי מתייחס לעשירות בגשמיות לעתיד בלקוטי שיחות (חלק א, ע’ 289, תרגום חופשי): “כיוון שאצל רשב"י לא היה חורבן הבית, היה בכחו, על ידי תורה, להמשיך דינרי זהב בגשמיות.  ההשג שלו הוא בזה שפעל את ההמשכה גם לתלמידים שלו, שהיו במדרגה של גלות.  והראיה [שהיו בדרגה של גלות]: שהיו מתפעלים מענינים גשמיים (קנאו בתלמיד אחר שהתעשר).  כי לעתיד זה לגמרי לא יהיה שייך, כמו שכתוב ברמב"ם, שזה שנתאוו לימות המשיח הוא לא מצד הגשמיות, כי אז הם יסתפקו במועט."   

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה 

 

 

דבר מלכות כ"ב שבט: שלב האחרון, שלימות היחוד

שיחה זו נאמרה לקראת היארצייט הרביעי של הרבנית חי'ה מושקא ביום כ"ב שבט, תשנ"ב. בה הרבי מגלה נפלאות לגבי הסתלקותה, ותאריך של ההסתלקות, ולמה זה חשוב לנו.

יום ההסתלקות של הרבנית הוא בחודש שבט, שבו פוגשים גם הסתלקות הרבי ריי"ץ ביום יו"ד שבט, יום י"א שבט שבו קבל הרבי מה"מ את הנשיאות של דור השביעי. הרבי מסביר חשיבות הפנימית של התאריכים והקשר לגאולה.

יש לציין שכאן הרבי מדבר על הרבנית כבתו של הרבי ריי"ץ (ולא כאשתו של הרבי), והסתלקותה באה כהמשך וכהוספה לעילוי הגדול שקרה בהילולא של אבי'ה ביו"ד שבט. הרבי נותן לנו "להציץ" מה מאחורי המאורעות האלו, על ידי דיוק בשתי בחינות של מטרת הבריאה: לעשות דירה בתחתונים.

ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).

בשיחה הסמוכה של פרשת יתרו הרבי מסביר שני ענינים אילו במספרים עשר (עולם) ואחד-עשר (למעלה מעולם). כמבואר שם עשרות הדברות נתנו פעמיים (על ידי ה' ושוב על ידי משה) כדי שבני ישראל יוכלו להפנים אותם בלי להתבטל ממציאותם מרוב עוצמה של הגילוי מלמעלה.

שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") — בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'") — ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך".

נשים לב שהרבי מתאר העבודה של התקופה שלנו, אחרי ג' תמוז: עבודה של ישראל בכח עצמם, לא באמצעות הגילוי מלמעלה. ומזה הרבי ממשיך לבאר משמעותן של שלושה תקופות שהם כנגד התאריכים הנ"ל: יו"ד, י"א, כ"ב.

1) יום העשירי שבחודש האחד-עשר (שבט), שמשמעותו שה"חידוש" של אחד-עשר (למעלה מהעולם) נמשך לעולם (מספר עשר). העבודה עד יו"ד שבט הייתה להכין את העולם (10) להיות כלי מוכשר לגילוי של למעלה מהעולם (11), בלי להתבטל ממציאותו. כאן הדגש על עשר, המקבל, וגם מודגש ההבדל בין הדרגות של עשר ואחד-עשר.

(א) העבודה — עד לסיום ושלימות העבודה — בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא — כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").

(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". זאת אומרת ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").

(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) — נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי.

אחרי הביאור הז, הרבי חוזר על הענין של שלושת התקופות, אבל בצורה קצת אחרת:

יום העשירי קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, להמשיך את אחד-עשר בעשר, אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים) כיוון שאחד-עשר עדיין לא חדרה לגמרי בעולם.

יום אחד-עשר לחודש אחד עשר קאי על עליית התחתון לדרגה של אחד-עשר, אבל רק הגילוי של בחינת אחד-עשר ששייך לעשר.

כ"ב הוא ב' פעמים אחד עשר, שמבטא תכלית השלימות דאחד עשר: חיבור גם של בחינת אחד-עשר ששייך לעולם וגם של אחד-עשר מצד עצמותו יתברך (על ידי עבודתם של בני ישראל בכח עצמם להמשיך את האחד-עשר).

בפועל זאת אומרת אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות אין סוף ברוך הוא!

אחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה…) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם להגאולה.

השלב האחרון זהו עבודתנו עכשיו: לא להכין את התחתון (את עצמנו ואת העולם) כי זה כבר נעשה. וגם לא להעלות את התחתון (ודרך זה התחתון נכלל בגילוי של י"א, כנ"ל) כי גם זה כבר נעשה. אלא, העבודה עכשיו תלוי בבני ישראל עצמם: שעל ידי עבודתנו פועלים היחוד של הדרגות הנ"ל, עד שהמקבל מתאחד עם המשפיע (ענין שלפי השיחה שלנו שייך בעיקר ללימוד התורה).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות משפטים: משיח כבר פועל על אומות העולם והחלטותם

בערב שבת פרשת משפטים, תשנ"ב (31 ינואר 92'), התקבלה הכרזה הסטורית ללא תקדים: החלטה דו-צדדית של מנהיגי העולם, ביניהם ובעיקר נשיאי ארה"ב ורוסיה דאז, על מיעוט כמות נשק גרעיני. הרבי מתייחס למאורע זו בשיחה, וקרה לזה "תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם — ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."

הרבי מייחס את זה לנבואת הגאולה של ישעיה הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ומוסיף הרבי ומדגיש "שענין זה יהיה על ידי פעולתו של מלך המשיח עצמו". משיח עצמו הוא זה שפועל שלום בין האומות, עד להשבתת כלי נשק והפיכתם (או תמורתם הכספית) לכלים לטובת התפתחות החברה בכלל.

נתנת האפשרות להביט על כל זה באופן שגוי ולראות רק התקדמות פוליטית שלא קשורה לגאולה, אבל הרבי שולל מבט כזה במילים חזקות ביותר:

הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו…רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים.

חזיון הגאולה של הנביא ישעי, שבו הוא רואה מציאות חדשה של שלום בין העמים הינו לא דבר עתידי אלא דבר מתקיים! משיח פועל קיום של נבואת הגאולה בעיני כל באי עולם!

הרבי מקשר את זה עם נשיא דורנו, הרבי ריי"ץ, "משיח שבדור", כי ההכרזה יצאה בעיר שלו , באו"ם שמיוסד בקירוב זמן לבואו והתיישבותו של הרבי ריי"ץ (ושל הרבי, וגם קבלת נשיאותו) בניו יורק. יש לציין שהרבי כאן מתייחס ליסוד האו"ם כדבר חיובי וגאולתי:

מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום היעוד 'וכתתו חרבותם לאתים' שהוא היסוד של ארגון זה.

(יש בזה חידוש מהפכני לגבי התייחסות הרבי לאו"ם בשנים הקודמות, כמו בשמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים "או"ם חסידי" והתבטא כי צריך להיות "זה לאומת זה" — קדושה כנגד קליפות טמאות, ועצ"ע.)

הרבי מדגיש ש-"במשך מ"ב שנים דיש לאמר שהם כנגד מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שאז כבר מוכנים ועומדים להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה," שהם שנים של נשיאות הרבי עד אמירת השיחה.

נוסף לכל זה, צריך להיות הכרה והודאה שמושגים של אחדות ושלום בעולם הם לא דרק דברים שמסתדרים על פי שכל אנושי, אלא שהם חלק מיעודי הגאולה. כמו כן, לגבי קיום 7 מצות בני נח (בלשון הרמב"ם) — "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה" (ולא רק בגלל ש-"הדעת נוטה להן").

ועל פי זה יש לומר, שהחלטת והכרזת מנהיגי אומות העולם בערב שבת פרשת משפטים על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים", היא, כתוצאה מהחלטת והכרזת "מלכי רבנן" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מהפסק דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות ומוכנים כבר לקבלת פני משיח צדקנו, וכן הפסק דין של הרבנים ומורי-הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה, "יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" ועד להמעמד ומצב ד"הרי זה משיח בודאי" — פסק דין "מסיני", שנמשך וחדר גם בגדרי העולם, עד כדי כך שמנהיגי אומות העולם מחליטים ומכריזים מדעתם (ו"בערכאות שלהם", שיש בהם התוקף ד"דינא דמלכותא דינא") על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".

הרבי מסביר שהסיבה שמנהיגי אומות העולם הגיעו להכרזה זו לפי חיוב שכלם היא שתיים: א) כי בירור העולם הסתיים, והעולם ואומות העולם כבר כלים לכך, וגם ב) "כתוצאה מפסק דין התורה על דבר ביאת משיח צדקנו." חשיבות של פסק דין היא בזה שיש לו כוחה של תורה (שקובע מציאות בעולם) על פי השכל של הפוסקים. רב מחוייב לפסוק דין תורה על פי הכרעת שכלו (ולא רק מתוך קבלת עול), ובגלל זה הענין נמשך לעולם עד שהוא מתיישב בשכל אנושי של מנהיגי אומות העולם והם מתחילים להתנהג בהתאם לנבואות הגאולה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

:_"העובדות מאחורי הפסק"_
http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/45333_he_1.pdf

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא-בשלח: ה' יורד ללקוט צדיקים בשביל עליה גדולה יותר

בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.

מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").

כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:

קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."

הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:

נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"

וככה ממש בדורנו:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה