דבר מלכות בהעלותך: השלהבת עולה מאליה

דברי ספר התניא, פרק לז, מוזכרים הרבה בתורתו של הרבי, שכתוב שם שכל הגלוים של העתיד תלוים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. אבל אין הכוונה שבסיום העבודה בגלות מגיעים לשלב שהכל זורם בלי יגיעה מצדנו. כמעט בכל שיחה בדבר מלכות הרבי חוזר שוב ושוב לנקודה שסיום הגלות אינו סיום העבודה. בשיחה הנוכחית הנקודה באה לידי ביטוי במאמר רז"ל שהכהן צריך להדליק את נרות המנורה (הנרות הכוונה נשמות ישראל) עד שהשלהבת עולה מאליה.

רש"י מביא את המאמר רז"ל הזה על הפסוק "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת", באומרו "כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." לא מספיק שהכהן מביא את האור לנר וככה הנר מאיר, כי הנר גם מאיר כאשר מקרבים את האש (אפילו שהנר עדיין לא ישאר דלוק). לכן כתוב "להעלות" את הנרות — שגם אחרי שהמדליק מסלק את הנר שמעביר אש , הנרות נשארים דלוקים ("מאליה"). הרבי מדגיש שהכוונה פה שהנרות מאירים לבד, בלי שום עזרה מבחוץ.

אף-על-פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות (על ידי אהרן הכהן), הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר בכח עצמו, שלהבת האש עולה "מאליה", ואינה צריכה לפעולת וסיוע מדליק הנרות.

זאת אומרת שאמנם זה נכון שאדם לא מדליק את עצמו — יש לו רבי, משפיעים, מורים, הורים, וכו' שפעלו עליו להיות "דלוק" בהתלהבות בעבודת ה' — עף-על-פי-כן, שלמות העבודה היא בהיותו "דלוק" בלי השפעה מאחרים, שהשלהבת עולה מאליה. מדובר על מעמד ומצב שמציאותו נלהב בעבודת ה' בלי שום השפעה מבחוץ!

חשיבות הנקודה בולטת בתקופתנו אחרי ג' תמוז. כעת אין לנו כל הגלויים המרגשים של הרבי: חלוקת דולרים, כוס של ברכה, ותנועות מעודדות ביד קדשו. אבל אם מישהו יגיד שה"ימים הטובים" היו "אז" כאשר ראו בעיני בשר את הפעולות המחזקות של הרבי — הוא לא תפס את הנקודה! עבודה שלימה ואמיתית לא יכולה להתבצע כאשר יהודי מתלהב כי הוא רואה ומרגיש איך שהרבי "מדליק" את נר נשמתו, אלא רק אחרי זה, שהוא יכול להוכיח שהרבי באמת הצליח כי הוא עולה מאליו. גם כאשר המדליק מסתיר את האש!

אתגר לא פשוט, להביא את עצמנו לעבודת ה' גאולתית בלי סיוע גלוי מבחוץ. אבל מה נעשה שככה המצב, ויש לעשות את זה או, ח"ו, להתקרר. ואם שואלים איך לעשות כזאת עבודה, להיות "שלהבת העולה מאליה", הרבי הכין לנו כבר תשובה בשם הרבי רש"ב: "שטבע העליה שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו."

כמה שיש יותר ביטול, פחות מרגישים את המציאות שלנו (כולל דברים טובים כגון הרגשות והחוויות שלנו עם הרבי), ויכולים להתמקד רק על מה שהרבי רוצה מאיתנו. על ידי זה מגלים שאנחנו "דלוקים" להביא את הגאולה באופן יותר מושלמת ואמיתית מאשר היה ב"ימים הטובים" לפני ג' תמוז. השלהבת שלנו באמת תעלה מאליה"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות פ' נשא: שנה שמלך המשיח נגלה בו

ב"ה

משך ההכנות הבינלאומיות למלחמת המפרץ בשנת תש"נ, ומשך המלחמה עצמה, הרבי פעמים רבות הזכיר דברי המדרש ילקוט שמעוני על "שנה שמלך המשיח נגלה בו". אבל כאן, בפרשת נשא, המדרש מוזכר בתוספת משמעותית ביותר. בלשון הרבי:

זה מודגש ביותר וביותר בשנה זו — שנת ה'תנש"א…"הי' תהי' שנת אראנו נפלאות"…מתחיל מה"נפלאות" שכבר ראו…שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני: "שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", ומאז…עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא ("הנה זה בא")…ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם."

יש פה חידוש נפלא וגורלי בהודעה (מודגשת) שדברי המדרש התקיימו באותה שנה — שזה כבר לא קאי על משהו עתידה להיות. ובפרט שהרבי מצטט התחלת המדרש: "שנה שמלך המשיח נגלה בו". בפשטות הרבי מודיע שבשנת תנש"א מלך המשיח נגלה! ואין גילוי המשיח סותר שבני ישראל עדיין שייכים לפחד ממאורעות בעולם, וזקוקים לעידודים של מלך המשיח לא לפחד והכרזתו שהגיע זמן הגאולה. למרות כל זאת, העניין העיקרי קרה: משיח נגלה בשנה זו!

ויש לדייק:

פלא גדול למה במדרש כתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בו", כיוון שזה קאי על המילה "שנה", לשון נקבה, והיה צריך לכתוב "שנה שמלך המשיח נגלה בה"? צריכים להבין למה כתוב "בו" ולא "בה".

כאן נביא לשון "אור החמה", פירושו של הצדיק אברהם אזולאי על הזוהר:

"יזכה המשיח לאותה הנשמה ותתגלה בו ואז יכיר בעצמו שהוא המשיח…ועתה יתגלה, אך שאר בני-אדם לא יכירוהו…" (שמות ז, ב, בשם ר' חיים וויטאל, ז"ל)

נזכיר שהרבי מביא בשיחות "שבכל דור נולד אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל", "ולכשיגיע הזמן, ייגלה אליו השי"ת וישלחו, ואז יערה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה" (בשם הרב עובדיה ברטנורה והחתם סופר), שעל פי זה יומתק מה שכתב האור החמה הנ"ל: שאותו אחד שהוא ראוי להיות משיח בפועל מקבל התגלות הנשמה של משיח. אמנם התגלות זו היא התגלות פרטית, "אך שאר בני-אדם לא יכירוהו. רק בשלב מתקדם יותר יכירו שהוא משיח, בלשון הילקוט שמעוני — "שעה שמלך המשיח בא".

לפי כל הנ"ל אפשר להסביר, בדרך אפשר, למה כתוב בילקוט שמעוני "שנה שמלך המשיח נגלה בו" ולא "בה": כי מדובר על התגלות נשמתו של משיח באותו צדיק שראוי להיות משיח. בו, באדם הזה, נגלה רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה. שהרבי רוצה לגלות לנו שבאותה שנה, ה'תנש"א, נגלה בו הגלוי הזה. ועכשיו מתעכבים עד שבני אדם צריכים להכיר בו. וסיבת העיכוב גם מוסבר באור החמה:

"לא יוכל המשיח לגאול את ישראל מלמטה…ולזה צריך רחמים עליונים ולזה צריך התעוררות מלמטה כדי לעורר הרחמים למעלה שאפילו ירצה המשיח הגשמי לגאול …כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח ע"י מה שישפיע מלכא עילאה…" (שמות ט, א)

הנה קיים האדם שבו נתנו הנשמה של משיח ("המשיח הגשמי") שיודע בעצמו שהוא הגואל, אבל עדיין שאר בני-אדם לא יכירוהו. רואים את בלשון הילקוט שמעוני: שנה שמלך המשיח נגלה בו…שעה שמלך המשיח בא. שני שלבים נפרדים: התגלות משיח קודם לביאת משיח. הרבי מודיע על קיום שלב הראשון, והעברה לשלב השני, שהוא תלוי בעבודתם של ישראל כנ"ל — "כפי מה שיעוררו ישראל כך יפעול המשיח". ולכן מובן דברי הרבי: "את שלי עשיתי", "אם היו צועקים עד מתי באמת, משיח היה כבר בא", ועוד התבטאויות הרבה, ודי למבין. עד מתי?!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות פ' אמור: הבנה למעלה מהשכל

אומרים חז"ל: אין שמחה כהתרת הספיקות (זבים צ ע"א). במילים פשוטות: בני אדם אינם נהנים ממצב של אי-וודאות, של אי-הבנה. יש דרגה של חוסר יכולת להבין שנובע מהאדם עצמו: הוא מסוגל להבין את העניין, אבל עדיין לא השקיע מאמץ מספיק ולכן הוא לא מבין את העניין כמו שצריך. על ידי השקעת המאמץ הדרוש — הוא יבין.
בנוסף, יש דברים שהאדם לא מבינם כי הדברים בעצמם פשוט לא שייכים להבנה. הם נקראים, בלשון החסידות, "למעלה מהשכל". זו הרמה של כתר, שנמצא מעל המוח שבראש. זוהי גם רמת ה"פלא" – דרגה מעל הבנה, שהאדם יכול רק להביט בו בפליאה. ברור שרמתו של כתר קשורה למשיח (המלך שלובש כתר מלכותו) ולגאולה ("אראנו נפלאות").
המילה "פלא" בלשון הקודש מתייחסת לזה שהעניין אינו מובן. הדבר יכול להיות "נפלא" בעינינו, או חושך כפול ומכופל. "פלא" זה הדרגה השלישית של האות "אלף" שהרבי אומר לנו שעלינו להכניס ל"גולה" כדי לעשות "גאולה". הוא מתייחס לאותם דברים שכעת אינם מובנים בשכל, אך בגאולה נגיד עליהם "תודה", בלשון הפסוק: "אודך ה' כי אנפת בי".
איך מגיעים לרמה שבה ה"פלא", שנראה לנו כחרון אף של ה', מתגלה כמשהו שאנו מודים עליו?! מסביר הרבי: _הדבר נעשה באמצעות לימוד חסידות, פנימיות התורה_ (המימד הפנימי של התורה):
לא מסתפקים בזה שמגלים ב"גולה" בחינת אלופו של עולם (אלקות בערך הבריאה*[שהכל מאתו יתברך] *), על ידי שמשתמשים בעניני העולם "לשם שמים" ובשביל "דעהו", אלא שגם שם מגלים וממשיכים בחינת "אולפנא" (מוחין השייכים למידות), על ידי לימוד התורה, ועד גם — בחינת פלא, על ידי לימוד פנימיות התורה (נפלאות שבתורה)…
דרך גילוי ה"פלא" שבתורה — על ידי לימוד הממד הפנימי של התורה — מגלים לעצמנו שאותן חוויות בחיינו שהיו קשות באופן בלתי מובן (עד כדי כך שאדם רגיש יחשוב שה' כועס עליו) היו (וגם עכשיו הם –) הרמה הגבוהה ביותר של גילוי אלקות. גבוה מאלקות המתגלה בבריאה, גבוה אפילו מאלקות המתגלה ב(בחינת הנגלה ד)תורה!
במילים אחרות: במהלך נסיונות ואפילו ייסורים הקשים, לא עלינו, אנו ממשיכים מדרגת הכתר, גבוה אפילו מאלקות שנמצאת בתורה הנגלית. מה שעלינו לעשות לאחר מכן הוא: לחשוף את הדרגות הגבוהות הללו. וזה נעשה על ידי לימוד פנימיות התורה. בזה מובן מדוע ביאת משיח תלויה בהפצת מעיינות של חסידות. וזה גם נותן טעם למה שאומר הרבי בכמה מקומות (כגון כ"ח סיון, ה'תנש"א): שהגאולה כבר כאן ותפקידנו כעת הוא פשוט לגלות אותה!
הרבי מסביר בשיחה של פ' אמור שנוסף לזה שאין גאולה בלי הירידה קודם לגלות, שיש בזה דברים בלתי נעימים ("אנפת בי"), אלא שהגאולה עצמה מגיעה על ידי שאנו מגלים שהדברים האלה הם באמת נמשכים מהדרגה הנעלית ביותר. שהם גילויים שמעבר ליכולת התפיסה שלנו, ובכך כואבים. ה"תודה" שלנו קאי על ה"פלאות" הבלתי מובנות הללו אשר (בזמן הגולות) היו כל כך כואבים:
דוקא על ידי הירידה בגולות באופן אנפת בי" באה העלייה דגאולה, עד הענייניה הכי נעלים שבה– בחינת אל"ף אותיות "פלא"; וכאשר מגלים ב"גולה" את האל"ף (ד"פלא") — הכוונה העליונה שבזה — מתגלה "אודך ה'" ב"אנפת בי", בחינת הודאה דוקא על דבר פלא, שלמעלה משכל והחכמה (של האדם)…
בנוסף, הרבי בסיחה זו נותן לנו להבין בעומק יותר את הנאמר בסיחה הדרמטית של כ"ח ניסן (תעשו כל אשר ביכולתכם…). בשיחה ההיא הביע הרבי פליאה על זה שיהודים עדיין נמצאים בגולות. הרבי התבטא שזה *"הדבר הכי אינו מובן כלל וכלל".* בשיחה שלנו הרי מסביר את העניין כך:
על דרך מה שכתוב "אודה שמך כי עשית פלא" (ישעיהו כ"ה, א), שזה הולך על אריכות הגלות שהוא דבר פלא. "ואינו מושג זה בשכל כלל…" וזה גופא נמשך אחר-כך בגילוי … בשכל וחכמה.
אורך הגלות הזו הוא דבר פלא, כלומר שאינו מובן בשכל. אם כל זה, מה שדרוש מאיתנו הוא שאורך הגולות — עניין פלא שאינו מובן בשכל האנושי — צריך להיות מובן באותו שכל אנושי. עד כדי כך שנדע מדוע נאלצנו לעבור אותה ונבוא להודות לה' על זה! כיצד ניתן להפוך דבר שאינו מובן בשכל האנושי לדהר מובן?! על כך כבר ענה הרבי: *על ידי לימוד פנימיות התורה.*
אחרי שקראנו את הדהרים האלה נוכל להבין את האתגר שהרבי מעמיד לנו בשיחה של כ"ח ניסן בצורה אחרת לגמרי (וגם את האתגרים שהתחילו ב-כ"ז אדר ואחרי זה ב-ג' תמוז): זה שאנחנו לא יכולים להבין למה אנחנו עדיין בגולות לא צריך להיות דהר מפחיד ומדאיג, ולהיפך: רק עכשיו, כשאנו מוצאים את עצמנו בגולות בלי שיבה מובנת בשכל (ולא מסיבות מובנות כמו תשלום חטאים או עבודת הברורים) — רק עכשיו נוכל להביא את הגאולה בפועל — על ידי לימוד פנימיות התורה עד כדי כך ששכל האנושי שלנו יוכל להבין את כוונתו הפנימית והאמיתית של הגולות, של ה"אנפת בי", ובאמת נודה לה' על כל זה. רגע זה בעצמו הוא יהיה הרגע של גאולה המביא קץ לכל עניין של "אנפת בי"!

אחרי מות-קדושים: איך לעשות גאולה מגלות

בלימוד השיחות הקודמות של דבר מלכות, אדם מתחיל להתלהט מרעיון הגאולה (תיקון אמירת "עד מתי" מפני הציווי), ומרגיש איך שאנו ממש בסף הגאולה האמיתית והשלימה. מתוך רוב התלהבות, אפשר להרגיש שיש לשכוח מכל טרדות עולם הזה ורק להתעסק בהבאת הגאולה, כמו לעזוב עסק הפרנסה ורק להתעסק בלימוד ופרסום ענייני משיח וגאולה כל היום (כיון שהרבי אמר שהדרך הישרה לביאת והתגלות הגאולה הוא לימוד ענייני משיח וגאולה — אולי נכון שלא יהיה לו שום עסק אלא להביא את הגאולה בלבד?)

כאן, בשיחה של אחרי מות-קדושים, הרבי שולל התנהגות שהיא בקו של "רצוא" בלבד, ומדגיש נחיצות תנועת "שוב" בכלים של עולם הזה. ואידך גיסא, אחד שמודאג כי חושב שכל עמלו בעסק וכיוצא בזה ילך לאיבוד בגאולה, גם אותו הרבי מרגיע בשיחה. עצם הנקודה היא כי "גאולה" היא כל המילה של "גולה" רק בתוספת "אלף", שקאי על אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהגולה נשארת וצריכים אנו רק לגלות בה הקדוש ברוך הוא — לגלות ה' יתברך בגלות עצמה ("פנימיות ענין הגלות ('גולה') הוא ענין הגאולה"). זה בהתאם לדעה של הרמב"ם שבביאת משיח צדקנו (לפחות בתקופה ראשונה) לא יהיה שנוי במנהגו של עולם. העולם ימשיך בדרך הטבע, רק שבני ישראל לא יהיו מוגבלים על ידי גשמיות העולם וחוקי הטבע(!), הנהגה ניסי בתוך הטבע. בלשון הרבי:

גאולה אין פירושה, שע"י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיו (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה ח"ו, אלא משוחררת).

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח"ו "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום ענין. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת — (יגאלו. הגאולה תהי' גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בנ"י — "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, וגם חלקם בעולם — "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

הרבי ממשיך בשיחה על הצורך ל"עולם", ולא מספיק רק ישראל והקב"ה ("הסתכל בשלושה דברים", בלשון פרקי אבות). כי על ידי שאנחנו פועלים על העולם ועל אומות העולם אנחנו פועלים לא רק עילוי בהם, ודירה בתחתונים, אלא גם אותם עילוים פועלים בנשמה שלנו. לזה ירדה הנשמה לעולם! זאת אומרת: אדם עלול לחשוב שכיוון שמשיח מגיע תכף ומיד (אפילו כבר הגיע ברגע לפני זה), עליו לעזוב כל התעסקות בענייני עולם הזה. בא הרבי לתקן את הטעות שלו — דווקא על ידי התעסקות בענייני עולם הזה על פי הוראות תורתנו הקדושה אתה מכניס את ה"אלף" לגולה, ואתה מביא את העניינים למצב של גאולה! לא נכון לברוח מ(ענייני) העולם, אלא "לכבוש" אותו — שאין זה מלחמה נגד העולם, אלא מלחמה נגד ההעלם וההסתר שבעולם. ואיך עושים זאת? בנר מצוה ותורה אור, להאיר את ההעלם והסתר באור אלקי של תורה ומצות שרובן בדברים גשמיים.

הרבי כאן מוסיף ודורש שגם בחצוניותו יהודי צריך להיות בהתאם להיותו חלק של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרבי מסביר:

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת" (שלימות בגשמיות). ועל פי זה יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" — אף על פי שענינם דבגדי כהונה היה (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? לא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהיה בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת" , גם בגשמיות כפשוטה — באופן היפה ומכובד ביותר בכל, עד — בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעולם הזה עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות — ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים) ועל פי זה אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו…בעושר — כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל, עד בגשמיות העולם (עושר).

העולם היום משתנה, והוא מסכים ומסייע ליהודי לקיים תורה ומצות, ולא כפי שהיה פעם. ורואים זאת בגישה המהפכית שהתגלתה אז לראשונה במדינת רוסיה, וגם פעולות של טוב וחסד על ידי כמה מדינות (ראשית ביניהם ארה"ב). והרבי מדגיש שכל זה בעולם הגשמי:

והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה, [כולל — שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על ידי ברכתו של הקב"ה [בדוגמת "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד (עבור בגדי הכהונה), ולחושן" שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא — שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ"ל].

הגאולה "לא בשמיים היא", אלא הגאולה כל כולה "גולה" בתוספת אלופו של עולם, שהקב"ה מתגלה בעולם על ידי תורה ומצות של ישראל (ממלכת כהנים), וגם על ידי התנהגות אומות העולם על פי שבע מצות בני נח, שמרא שישראל הצליחו לעשות מההעלם והסתר של העולם שיהיה דירה לו יברך בתחתונים.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

קונטרס ב' אייר,ה'תנש"א: לְמה ההעלם לפני גאולה?

ב"ה

כאשר ערב ראש חודש חל בשבת (כמו השנה וגם שנת תנש"א) קוראים הפטרה שמתחילה "וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ". הפסוק דורש הסבר, כי הרי המילה "נפקדת" והמילה "יפקד" הם משורש אחד אבל אם פירוש הפכי. נפקדת, לשון זכרון; יפקד לשון חסר?!

צריכים להבין שלא רק מדובר על אישיים דוד, שאול, ויהונתן, אלא ובעיקר שורשם בספירות העליונות. יש כאן הוראה להתנהגות גם בזמננו, אלפי שנים יותר מאוחר.

ערב ראש חודש ניכר בזה שהלבנה אינה ניראת — נעלמת מעינינו לגמרי. זה מראה על שלימות הביטול, ויוצא מזה מולד הלבנה למחרת, שהרבי מסביר שזה ייחוד המקבל עם המשפיע (דוגמת השמש והירח, אישה ואיש, ישראל והקב"ה). זה מרומז במילה "נפקדת", שהוא ייחוד איש ואישה שמביא להולדה. בהתאם ליהונתן ודוד (ז"א ומלכות) שמתיחדים על ידי שאול (ספירת הבינה).

ביטול הלבנה בערב ראש חודש פועלת הייחוד הנ"ל כי הביטול, בזמן שהלבנה בהעלם, ממשיך מבחינת כתר, למעלה מהשתלשלות. עניין זה הוא ה"נפקדת" בפסוק שלנו, שזה נפעל על ידי שאול (ספירת הבינה). כאן רמז ל"הדרך הישרה" להביא את הגאולה בפועל: לימוד ענייני משיח וגאולה באופן של הבנה (בינה) והשגה דווקא.

מה הרבי מסביר פה: מצב של העלם וחושך מוחלט שבאמת זה הזמן שממשיכים מלמעלה מסדר השתלשלות, כדי להביא הייחוד של משפיע ומקבל (הקב"ה וישראל, ובדוגמתו מלך המשיח והעם). איך? על ידי כוח של בינה, שזה לימוד והפנמה של הדרגות הגבוהות שנמשכות בזמן ההעלם וההסתר. והנמשל — תקופתנו — קל להבין.

הרבי מדייק שקודם יש "ויאמר-לו יהונתן", שזה המשכת האורות הגבוהים מאצילות, ורק אחרי זה העלם ד"מחר חודש" שמביא לייחוד ולידה. בלשון המאמר.

"ונקודת הביאור בזה, שבכדי שיהי' הענין דיפקד מושבך [ובאופן שעי"ז יהי' ונפקדת] הוא על ידי המשכה מלמעלה… שבתחילה נמשך במלכות…האורות דאצילות, ועי"ז אפשר להיות אח"כ ענין מחר חודש – הירידה וההסתר דהלבנה, יפקד מושבך (ענין ערב ראש חודש, מחר חודש), ולאחרי זה (בראש חודש) — ונפקדת."

לענינינו: קודם הגלויים של תורתו של משיח בתנש"א-תשנ"ב כהכנה להבא אחרי זה: ההעלם וההסתר מאז כ"ז אדר וג' תמוז, שבזמן זה ממשיכים מבחינת כתר בשביל להביא את הגאולה.

המקיים את הדרך הישרה של הרבי יכול להבין בשכלו ולהרגיש איך שהרבי כבר מראש הסביר והכין אותנו לתקופת ההעלם, לדעת כמה נעלה העבודה שלנו דווקא בתקופה זו, ולכן לפעול כל הענינים בתור אתגר תכליתי מתוך שמחה וטוב לבב (ולא בתור נסיון קשה ומבלבל, ר"ל). ככה מבינים שדווקא עכשיו פועלים הייחוד של המשפיע והמקבל, וזה בעצמו מביא סוף להעלם והסתר — הגאולה האמיתית והשלימה!

לע"נ אסתר בת ר' דוד

דבר מלכות סיום הרמב"ם ה'תשנ"ב:הלכות של תורה שבעל פה לא יתבטלו לעולם

ב"ה
הספר "משנה תורה" של הרמב"ם מסדר לפנינו כל ההלכות של תורה שבעל פה. יש בזה חשיבות מיוחדת, כפי שלומדים ממאמר רז"ל שכל כתובים ונביאים יתבטלו לימות המשיח, מה שאין כן הלכה, כי "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם"."

כאן הרבי מעלה שאלה לגבי נצחיות הלכה: יש כלל שההלכה היא כפי הדעה של בית הלל. אבל זה רק בזמן הגלות (כמו שהרבי מסביר בשיחה "תורה חדשה" בשבועות תנש"א). כי לעתיד לבוא יחזור בית דין הגדול לירושלים ויפסקו הלכה כבית שמאי (כי לעתיד יהיה בית שמאי הרוב, ופוסקים כפי הרוב). אם כן, מתברר שההלכות שלנו, שהם כפי דעת בית הלל, כן יתבטלו לעתיד?!

יותר מזה, ידוע שיש דעות שמצות בטלות לעתיד לבוא, שקאי על הזמן של תחיית המתים (תקופה שניה של ימות המשיח). זה לומדים מסוגיא בגמרא לגבי התר לתכריכים של שטנז למת. לפי רב יוסף הדבר מותר בגלל הסיבה ש"מצות בטלות לעתיד לבוא". אם כן, אז כל ההלכות של תורה שבעל פה יתבטלו לעתיד (בתקופה שניה, תחיית המתים) — כי אם המצות בטלות לעתיד, אז ממילא ההלכות (שהם פרטי קיום המצות) יתבטלו?

מצות בטלות או נצחיות התורה?

"מצוות בטלות" הוא בסטירה, לכאורה, לנצחיות התורה. ואם תרצה לאמר שענין המצות הוא "היום לעשותן" ובהמשך "מחר לקבל שכרן" שאז יתבטלו — אין זה מספיק. כי על פי המבואר בחסידות מצוות הן רצונו של הקב"ה, שלא תלוי בשום מטרה (כגון זיכוך הנפש, או תיקונים). זה מחזק את השאלה האיך להגיד שמצוות בטלות לעתיד כיוון שמצוות הן רצון הבורא שהוא לא שייך שנוי?

בסוגיא בגמרא לגבי תכריכים הנ"ל, מובא בשם רבי יוחנן שמותר לקבור מת בתכריכים של שטנז כי המתים פטורים ממצוות. כל עוד שהוא מת, אין בעיה, אבל מה בתחיית המתים? לכאורה הדעה של רבי יוחנן חל רק עד התחיה, ולא קשור לדעה של רב יוסף שאומר שמצות בטילות לעתיד לבוא.

כאן הרבי מביא סוגיא אחרת מסכת סנהדרין (צ, ב) לגבי תחיית המתים. שם, רבי יוחנן בעצמו אומר שלעתיד נקיים מצות תרומה עם אהרן הכהן בעצמו, אחרי שהוא קם לתחיה. מזה שאין השיטה של רבי יוחנן ש מצות בטילות, והראיה — שאהרן הכהן מקבל תרומה! אם כן, שלפי שיטתו מצות לא בטילות, איך הוא מתיר לקבור מת בכלאים?! כי ברגע של התחייה המת שוב מחוייב במצות והרי הוא לבוש באיסור!

הרבי מסביר שבאמת שיטתו של רבי יוחנן שמתים פטורים ממצות, היא הסבר על (ומתאים ל-) שטתו של רב יוסף שמצות בטילות לעתיד לבוא: "מצות בטילות" פירושו בחינת ציווי לאדם. כאשר אדם מת, והשלים כבר עבודתו בקיום המצות, הוא פטור. זא אומרת שגם בתחיית המתים לא יהיו לו ציווים אלא מצות שהם רק רצון ה' (ללא בחינת ציווי), כי ציווי רק שייך כאשר יש מציאות נפרדת, ויש מקום למציאות של המצווה ולמציאות של מקבל הציווי. אבל, כשיהיה יחוד שלם עם הקב"ה, עד שיהיו מציאות אחת (ישראל וקודשא בריך הוא כולה חד), כאן אין מקום לציווי — מצות (הציווי שבהם) יהיו בטילות לעתיד לבוא. אבל ההלכות של אותן מצות שהן רצון ה', הן נציות, ואין כאן סטירה!

על פי זה גם נוכל לענות על השאלה איך רבי יוחנן מתיר תכריכים של שטנז אם לפי שיטתו מקיימים מצות לעתיד בתחיית המתים: כי יהיה מציאות של נתינת תרומה אחרי התחיה, אבל לא בתור ציווי, כנ"ל, כי האדם נהיה פטור ממצות — למעליותא, כי הוא כבר לא צריך ציווי מפני שהוא לא מציאות נפרדת אלא נהיה חד עם הקב"ה!

ולכן מותר לקוברו בכלאים, כי כשיעמוד לעתיד לא יהי' עליו הציווי דאיסור כלאים, אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים (לאחרי רגע התחי) אם כי לא בתורת ציווי, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה לשלול (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאים. ומסתבר לומר, שגם ברגע התחי' לא יהי' לבוש בכלאים — בדרך ממילא (באופן נסי), מצד רצונו של הקב"ה שבאיסור כלאים, כבפנים.

מצות, הלכות, תורה

כאן הרבי מדייק בלשונות "מצות (בטילות לעתיד לבוא)" ו"הלכות התורה (לא יתבטלו לעולם)". העניין של מצות הוא זה שהם שייכים לעולם ולמציאות האדם. מצות הם דבר פרקטי ולא תאורטי ("היום לעשותם"). מה שאין כן תורה ("הלכות התורה") היא באמיתתה למעלה מהעולם.

דוגמה לזה: הלכות עיר הנדחת, שנאמר בגמרא שעיר כזו (של יהודים שהרוב עבד עבודה זרה) לא הייתה ולא תהיה לעולם. זאת אומרת שאין פה ענין פרקטי, אבל לומדים ודנים ההלכות של עיר כזו (עניין של תורה, ולא המצוה בעצמה) כי הן נצחיות גם שאין קשר למצב מציאותי. לכן, נאמר שמצות יתבטלו (כי הם תלויות בעולם) אבל תורה (שלמעלה מהעולם) היא נצחית, והרבי מסביר:

ועל פי זה מובן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", ו"הלכות של תורה .. אינן בטלין לעולם" — כי, לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא, משא"כ הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלין לעולם.

יש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) ענינם האמיתי של המצוות ("שכר מצוה היא מצוה עצמה") כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.

בית הלל ובית שמאי: מחלוקת נצחית?

באות ח של השיחה, הרבי מגלה חידוש נפלא שבונה על ההסברים הנ"ל לגבי נצחיות התורה: נצחיות הדעות של בית הלל ובית שמאי שהמחכישות זה את זה.

כידוע, בית הלל ובית שמאי כמעט תמיד במחלוקת דעות בהלכה. דעות בית שמאי כמעט כלן להחמיר, ובית הלל להקל (לתובנות נוספות, ראה שיחת "תורה חדשה מאיתי תצא", שבועות, ה'תנש"א). המשנה אומרת ש"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים…זו מחלוקת הלל ושמאי."

הרבי שואל על לשון המשנה, כי ענין המחלוקת הוא שיש ב' דעות, וההלכה היא כפי אחד ולא כפי השני (מפני שהם בסטירה זה לזה אי אפשר לקיים פסקי דינים הפכיים). אם כן, איך אפשר להגיד ששתי דעות הפכיות יתקיימו? ואם תרצה לאמר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ששתי הדעות מושרשות למעלה והלכה רק פוסקת על איזה מקיימים בפועל — הרי אחת מקיימים על פי הלכה ואחת לא מקיימים, שלא מתאים ללשון המשנה שהמחלוקת עצמה, שתי דעות מנוגדות, סופה להתקיים.

הנקודה היא שאמנם היום ההלכה היא כבית הלל, בכתבי האריז"ל כתוב שלעתיד בזמן משיח הלכה תהיה כבית שמאי. זה באמת הענין של "סופה להתקיים". אבל צריכים להבין החידוש של הרבי כאן:

נושא הפכים בהלכה

גם לפי האריז"ל שלעתיד בימות המשיח הלכה כבית שמאי…וזה "סופה להתקיים" — זה מפרש "סופה להתקיים" שהיא קאי על דעת בית שמאי, ולא על המחלוקת עצמה. כי ברגע שהלכה כבית שמאי, ההלכה היא כבר לא כבית הלל — דעת בית הלל מתבטלת, ונשארים במצב שדעה אחת מתקיימת, דעה שניה לא מתקיימת. וגם, הרבי מציין, זה ירידה גדולה לבית הלל, בניגוד לכלל שמעלין בקודש?!

הרבי מתרץ שהאריז"ל מדבר על תקופה א' של ימות המשיח (שבה עולם כמנהגו נוהג), אבל בתקופה ב' (תחיית המתים) כשיתבטלו המצות (כנ"ל), אז המחלוקת יתקיים: ההלכה תהיה כשניהם, גם שמאי והלל ביחד. וההסבר:

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, "אילו אומרים טמא ואלו אומרים טהור, אילו אוסרים ואילו מתירים" היא רק לגבי הלכות כציווים לבני אדם איך להתנהג בעולם. כיוון שמציאות האדם בעולם מודגש בזה, ובהגבלות העולם חסד וגבורה מנגדים אחד לשני, לכן רצון ה' (התנהגות האדם) יכול לבוא לביטוי בשני האופנים.

אבל מצד הלכות התורה כפי שהם לאמיתתם, שאינם באים לפעול בעולם, אלא הם רצונו של הקב"ה כפי שהוא מצד עצמו — גם חילוקי הדעות שבהלכות התורה (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") הם "תורה אחת", "כולם ניתנו מרועה אחד", שלהיותו נושא הכל, יש בו ב' הדעות דחיוב ושלילה, ושניהם כאחד…

יוצא מזה שיש 3 תקופות: הזמן הזה (הלכה כבית הלל), תקופה א' של ימות המשיח (הלכה כבית שמאי), וזמן של תחיית המתים (הלכה כשניהם). בתקופה א' וב' ההדגש על הפעולה בעולם, ובהגבלות העולם אפשר לקיים רק אחד בפועל והשני נשאר ברוחניות. זה הזמן של "היום לעשותם". אבל אחרי זה בא "מחר לקבל שכרם", שקאי על תחיית המתים, שמצות בטילות. פירושו: בחינת הציווי להאדם תתבטל, אבל הענין האמיתי של המצות ישאר — זה שהן רצון ה'. לכן הלכות של תורה אינן בטלין לעולם. בזמן תקופה הג' ההלכה תהיה כבית שמאי ובית הלל ביחד, כי רצון הקב"ה יתגלה בעולם, "ומצדו יתברך יכולים לבוא ולהתגלות במציאות העולם כמו שהם בעצמותו יתברך, חיוב ושלילה ביחד, להיותו 'נמנע הנמנעות'".

דעת הרמב"ם ודעת החסידות: החידוש שפותר המחלוקת

בסיום השיחה הרבי מתייחס להלכה בסוף ספרו משנה תורה, והיה אפשר לראות את זה כנקודה צדדית שבא לכבוד סיום הרמ"ם. אבל בהסתכלות עמוקה יותר, מתברר שהרבי פותר מחלוקת באופן שיש לשתי הדעות קיום בעולם (בדוגמה מה שהרבי הסביר בשיחה באריכות.

באור הסבר השיחה שימות המשיח הם שיא ושלימות קיום המצות בתור ציווי לאדם, ולאומת זה בזמן של תחיית המתים תתבטל בחינת הציווי ועניין האמיתי של המצות יתגלה, כנ"ל. הרבי מגלה שזה מרומז בהלכות בסיום המשנה תורה, שהרמב"ם כותב ש"לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיח…אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָה…כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" זאת אומרת שלימות בתורה ומצות. אז הרמב"ם מוסיף, בהלכה אחרונה, "בְאוֹתוֹ הַזְּמַן…לֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד", שהרבי מזהה כרמז לתקופה שניה (תחיית המתים) שאז העבודה היא "לדעת את ה' בלבד", "מובן, שמעמד ומצב זה אינו בשביל איזו מטרה ותכלית, כדי כו', אלא הוא עצמו המטרה והתכלית". שלימות קיום המצות כציווי ואחרי זה ביטול ענין הציווי ועבודה שאינה מתייחסת לעולם, כנ"ל.

אבל כדי להבין את החידוש של הרבי כאן, צריכים להבין את המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם והרמב"ן בנושא. בקיצור הרמב"ם כותב שתחיית המתים היא שלב ארעי, שאחריה חיים נצחיים בעולם הבא, נשמות בלי גופים. הרמב"ן חולק עליו, ולדעתו של הרמב"ן העולם הבא הנצחי הוא תחיית המתים, וחיים נצחים הם כנשמה בגוף. ידוע שחסידות הולך לפי הדעה של הרמב"ן, שחיים נצחיים הם נשמה בגוף אחרי תחיית המתים. והרבי מסיים את השיחה כך:

ועל פי זה יש לאמר, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחיה (כהפסק דין בתורת החסידות), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השניה דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"; ואף-על-פי-כן, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא "הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה — לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום והסך-הכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחיה, שאז יתגלה ענינם האמיתי ד"הלכות של תורה", שאינם בשביל האדם ("כדי שיזכו לחיי העולם הבא"), אלא "דעת בוראם", "דעה את ה'", שזהו עיקר ושלימות השכר — שמציאות האדם והעולם בטלה ומכוסה לגמרי ב"דעה את ה'", "כמים לים מכסים".

על ידי הביאור הזה, הרבי מגלה לנו איך שהמחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן (שהיא מחלוקת לשם שמיים) סופה להתקיים — שתי הדעות יתקיימו כי שתיהם באמת דבר אחד.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות תזריע-מצורע: צרעת, חולי שבין המלך והעם

בשיחה החשובה הזו, הרבי מביא ביאור על פי חסידות על צרעת, שצרעת היא חולי ששייך למצב של סוף הגלות כאשר מסתיימת עבודת הבירורים. על כך היא מופיעה בתורה בהמשך לפרשת תזריע שמרמזת על לידת נשמתו של משיח. כיון שאנחנו כבר בסוף הגלות וכבר הסתיימה עבודת הבירורים, לכן שייך אלינו ענין הצרעת.

הרבי מתבטא ברור שיש לאמר שכל יהודי בדורנו נמצא בדרגה של אחד שכבר סיים עבודתו ואוחז במצב של מצורע — שבפנימיות הוא מבורר לגמרי, והרע שהתברר כבר מהטוב יוצא לחוץ.

איך שייך מצב המצורע בשבילנו?

בספר לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן כתוב שמתחילים להאיר אורות עליונים בנשמתו של יהודי רק בסיום הבירורים. אם חסר מידת הביטול וכלים הנכונים לקבל את האורות העליונים, אורות אלה של "ענג" אלקי מתהפכים ל"נגע". בעבודת האדם זה מתבטא בתור כעס וקפידה. אפשר לאמר שאחד שהגיע לאורות העליונים שדורשים משיח נאו והכתרת מלך המשיח אבל חסר לו כלים — הוא יכול להפגין חוסר סבלנות כלפי מי שלפי הבנתו מתנגד או מעכב את הגאולה.  זה דוגמת ה"מצורע המשיחיסטי".

אבל מוזכר במאמר תנועה הפכית בצרעת. מסביר אדמו"ר הזקן שנגע צרעת הוא לבן כי נעצר הליכת הדם. בגוף בריא הלב דופק דם לאברים והאברים מחזירים את הדם ללב. בלשון המוכר: סירקולציה (ראה אגרת הקודש ס' 31). במצב שיש הפרעה להילוך הדם (בגלל שהאבר אינו מחזיר את הדם ללב) זה מייצר נגע לבן, סימן צרעת.

את זה נבין יותר טוב מה שהרבי אמר בשיחה של ב' ניסן,תשמ"ח (3 שנים וחודש לפני הדבר מלכות שלנו). שם הרבי מסביר לשון הרמב"ם שהמלך הוא "לב כל קהל ישראל", וכמו שהלב ממשיך דם (ממשיך חיים) לאברי הגוף, גם המלך ממשיך חיות לכל העם.  וכמו שבגוף בריא האברים צריכים להחזיר את הדם אל הלב, גם כן העם צריכים לפעול את זה לגבי חיי המלך (כי אין מלך בלא עם).

איך פועלים את זה? מסביר הרבי: "שמציאותו של המלך תלויה בהעם…שפועלים הם את המלכות…שהעם מכריזים 'יחי המלך' שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של המלך." המלך ממשיך חיים אליך, ואתה מחזיר לו חיים על ידי החרזת יחי המלך — מדהים!

אבל מה אם החזרת החיים אל המלך נעצר? נהיה נגע לבן של צרעת. זאת אומרת: כאשר חסר החזרת "יחי המלך", נוצר מצב של צרעת.

ומה התיקון? כמוסבר במאמרים, ביטול שבא על ידי לימוד התורה הוא התיקון והרפואה לצרעת. והרבי מדגיש שבזמננו מדובר במיוחד על תורה בעניני משיח וגאולה, בפרט מתוך השיחות ומאמרים של הרבי בעצמו. ולימוד זה נותן כלים לרפאות שני סוגי צרעת, גם הקפידה על המתנגד וגם הקושי להחזיר חיים למלך ולהכתיר אותו על ידי הכרזת "יחי המלך".

בוודאי כל אחד יוסיף בלימוד זה, גם בכמות וגם באיכות (כפי הרבי דורש — עד שנוכל לעשות חידושים בתורת משיח וגאולה), וזה יפעל בזריזות הכי אפשרי את הענין של "תורת המצורע ביום טהרתו", שזהו התגלות של מלך המשיח בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

דבר מלכות צו: משה איש האלקים אשר בכחו לגאול אותנו

בדבר מלכות פרשת צו, הרבי מסביר את עניין הגואל, משה רבינו — למה דווקא בכחו לגאול את בני ישראל?  ומזה מובן אותו עניין אותך משיח צדקנו, כמאמר חז"ל "גואל ראשון הוא גואל אחרון".
 
משה רבינו הוא היחיד שמסיגל להביא את הגאולה.  כדי להבין את זה צריכים לדעת מה הכוונה גאולה, שלפי הרבי: "הגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים היא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה."  לרוץ את הנסים נותן כח ליהודים להגאל, כי זה "חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" למיני ה(מצרים מלשון (מיצרים וגבולים של עולם בכלל וגלות בפרט."  הנסים שה' מראה לנו הם לא התכלית, אלא הם נותנים עידוד וזירוז שנותנים לנו כח לצאת מהגלות בכח עצמנו.  וכל זה בא על ידי משה,איש האלקים (כמו שכתוב בתהלים, מזמור צ).
 
התואר "איש האלקים" מראה שמשה מחבר ומיחד שני דרגות: כח למעלה מהעולם (אלקים) יחד עם בחינת התלבשות בעולם (איש).  לכן, יש במשה רבינו שתי הדרגות (איש ואלקים) ואז בכחו להיות הממוצע המחבר שבעצמו מחבר אלקות עם העולם — כיוון שהוא מחובר לאלקות בגלוי, אפילו כמו שהו מלובש בעולם.
 
מעבר לזה, יש יחוד נוסף שמתבטא בתואר איש האלקים: היחוד של בחינת משה עם בחינת איש האלקים.  משם משה הוא שם שקיבל כשבתיה בת פרעה הושית אותו מן היאר, כמו שכתוב "מן המים משיתיהו".  שם זה, על פי חסידות זה קאי על שורש הנעלה של נשמת משה, שנמשך מעלמא דיתכסיא, עולמות המכוסים, עולם התהו שנמשל למים.  לפי זה, "משה" הוא למעלה מהעולם לגמרי, דרגה באלקות שאין לה שייכות לעולם.  מה שאין כן "איש האלקים" (בתור תואר לעצמו) מראה על יחוד "איש" ו"אלקים", שזה יחוד של העולם עם בחינת אלקות ששייכת לעולם.  "משה איש האלקים" מחבר ומייחד את כל הדרגות האילו.
 
[כאן כדאי לציין מה שהרבי אומר במאמר אחר, אמנם לא נזכר בשיחה הזאת, על כמה נעלית דרגתו של משה — נעלית יותר משם אלקים, וגם נעלית יותר משם הוי':]
 
 
המעלה של משה פועל נסים מלובשים בטבע (שם אלקים) וגם נסים למעלה מהטבע.  וכל זה בשבלנו: "יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה" ועל ידי זה יבוא ל"חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות".
 
כל זה בשביל להביא אותנו לעבוד את ה' באופן נסי.  לגלות את הצדיק שבנו.  לא רק "צדי" אלא "צדיק", שתוספת אות קוּ"ף, שרגלה יורדת מתחת לשורה, מבטא בחירה חופשית לבחור בקדושה ולעלות גם אותם דברים שם "התחת לשורה".  כאשר יהודי, שיש לא בחירה חופשית כנשמה מלובשת בגוף, בוחר בצד של קדושה ("צדי"), הם מוסיפים קוּ"ף ל"צדי" לעשות מזה "צדיק", וזה נותן כח לפעול בעולם שגם העולם והדרים עליה יסכימו.
 
הדגש של הרבי הוא שהגאולה אינה הופעת זיקוקים של נסים ונפלאות למביטים פסיבים, אלא שכל הנסים הם נתינת כח ו"אור ירוק" שנתחיל לעבוד ולגלות את הגאולה בכח עצ נו ומעשי ידינו.  וכל זה מקבל סיועה מזה שאנחנו מכירים במצב הנסי של העולם,שמצב זה נעשה על ידי משה איש האלקים, גואל ראשון שהוא גואל אחרון.
 
 
לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

כ"ז אדר: מגלים כוונת ההעלם

ב"ה

יום כ"ז אדר הינו תחילת מציאות חדשה לחסידים, שמאז לא שמענו שיחות קודש מפה קדשו של הרבי. המצב של "[שמש בגבעון] דום" התחיל ביום כ"ז אדר. עם הסבר של הרבי על תאריך זה, נפתח עינינו לחידוש עצום.

הרבי אמר שיחה ב-27 אדר, תש"נ, שנתיים תמימים לפני כ"ז אדר, תשנ"ב, ובה הרבי מסביר ש כ"ז הוא אותיות "זך". יום זה יש לו עילוי שכולל:

גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" (דניאל יב, יו"ד), אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

הענין יובן על פי הסבר הרבי באותה שיחה לגבי השמות הקדושים י-ה-ו-ה ואלקים, שהם התגלות אלקות (י-ה-ו-ה) והעלם והסתר על הגילוי (אלקים). שם אלקים הוא צימצום והעלם אור האלקי — חושך. כמו שכתוב "שמש ומגן ה' אלקים", שם אלקים "מגן" שצמצם גילוי שם י-ה-ו-ה כדי שלא יתבטלו הנבראים. על פי ביאור זה הרגיל, הצמצום הוא בשביל הגילוי בתוך עולמות בעלי גבול.

אבל יש בחינה נוספת שהרבי מסביר פה: צמצום שלא בשביל גילוי, אלא כדי להראות שהקב"ה באמת בלי גבול — עד שהוא גם יכול להגביל את עצמו! לא רק בלי גבול גילוי, אלא גם כח צמצום וגבול. מסביר הרבי שזה מושרש בעצמותו יתברך, שבו יש מקום למציאות של גבול ובלי גבול ביחד (נמנע הנמנעות). הענין של כוונת הצמצום עצמו (לא בשביל הגילוי) יתגלה רק לעתיד. על פי זה, הרבי מחדש לנו ענין הגאולה, וזה לשונו:

מהענינים העיקריים דהגאולה האמיתית והשלימה…לא רק ביטול ההעלם וההסתר דהעולם, על ידי זה שמגלים שכוונת הצמצום וההעלם היא בשביל הגילוי, אלא יתירה מזה, שמגלים הכוונה שבהעלם והסתר גופא…שלא זו בלבד שמבטלים ענין הגלות, כיון שמתגלה שהצמצום הוא בשביל הגילוי. אלא יתרה מזה, שהגלות עצמו מתברר ומתהפך לגאולה, כיון שמתגלה כוונת הצמצום גופא, השלימות דכח הגבול (העלם שלמעלה מגילוי).

­זאת אומרת שהצמצום והעלם של שם אלקים אינם רק בשביל גילוי (וכדי להגיע לגלוי יש צורך לבטל את ההעלם), אלא שיש עילוי בהעלם עצמו. והוא כח של עצמותו יתברך להגביל עצמו — שנזהה את ה' בחושך כמו שמזהים אותו בגילוים! אין זה ביטול החושך, אלא "חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ…כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", כי הוא נכיר בחושך לא פחות מאשר באור וגילוי. וזה דרגה נעלה יותר:

העבודה בלילה (חושך הגלות, ועד"ז החושך דכללות עוה"ז) מצד הצמצום שבשביל הגילוי היא התשוקה והצמאון לצאת מחושך הלילה. והעבודה בלילה מצד זה שבהצמצום מתגלה כח ההעלם היא ההתבוננות וכו' בהשרש דחושך הלילה עצמו, ששרשו הוא בהעלם העצמי. (מאמר בלילה ההוא, קונטרס פורים תש"נ)

ומה זה אומר לנו?

עקב האירוע של כ"ז אדר, תשנ"ב, ליובאוויטש היתה נבוכה: דאגה, תפילות, תהלים (אפילו אם בתוך שמחה חסידית). ירד "חושך" פתאום, ללא התוועדויות של הרבי, ללא חלוקת דולרים. גימל תמוז היה שלב עוד יותר עמוק בהעלם. אלא, למרות עוצמת ההעלם הנראה, יש מאז הגדלת התקשרות לרבי, גם בכמות, גם באיכות! בשנים קודמות היה התקשרות עם הרבי בעיקר על ידי גלויים קדושים למיניהם. כשירד העלם על הגלויים, צמח צמאון כואב לבטל את החושך. אבל מאז התפתח התקשרות עצמית יותר, כבחינה השניה הנ"ל, שבה גם החושך לא יחשיך.

זה שלא שומעים ולא רואים את הרבי כל-כך הרבה שנים (ועל זה צועקים "עד מתי"?!) לא מעלים על יכולתנו לזהות באופן מורגש שהרבי אתנו ופועל ביתר שאת וביתר עז. זה בא מכח העצמות, ולכן התקשרות היום הוא מעצם הנשמה, אשר שם ההעלם והחושך עצמם מתהפכים לגאולה — שהמצב הנוכחי (29 שנה!) כוונתו להראות כח ההעלם — ההכרה שהרבי לא פחות פעיל בתפקידו כנשיא דורנו ומלך המשיח כשלא רואים וכשלא שומעים.

לא נאבד דבר בכ"ז אדר!  אדרבה: יצאנו לדרך להתקשרות העצם, וממשיכים עד היום הזה. לכן, אין הענין לבכות על החושך, אלא פשוט צריכים "להזכיר" להקב"ה שכמו שיש כוונה בחושך, כנ"ל, יש גם כוונה בגילוי! כבר יכולים ולהכיר ואפילו להעריך כח ההעלם (שהוא לא באמת מסתיר, אלא מגלה את העצם), ולכן מבקשים שתהיה גם התגלות המלאה: הגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח, ובקרוב ההקיום של "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה