עצם המציאות מתגלה (פ' תולדות)

ב"ה

בשיחות שנאמרו בקשר לפרשת תולדות בשנת תשנ"ב, הרבי מבאר מושג פשוט אבל עמוק, והוא: ההבדל בין "עצם מציאות" של האדם, ובין התגלות של אותו עצם מציאות. למה הדבר דומה? להבדל שיש בין לידת האדם לפעולותיו. לידת האדם היא תחילת עצם מציאותו שעליה תלוים כל מה שהוא יעשה בעתיד משך חייו (כי אלמלא לידתו, לא היה לו מציאות כדי לפעול, ופשוט) אבל לעת עתה (ברגע הלידה) עדיין אין לו פעולות. מקביל לזה, יש לידת הלבנה בראש חודש (השיחה נאמרה בשבת אחרי ראש חודש כסלו). אחרי לידת הלבנה, משך 15 (ט"ו) ימים אור הלבנה מתפשט ומתגבר. שיא התאורה היא ביום ט"ו לכל חודש, יום שבו "סיהרא באשלמותא", שלימות התגלות כח הלבנה להאיר. [יש להעיר שבשיחת פרשת וישלח הרבי מסביר מעלה המיוחדת של חלק השני של החודש, ואין כאן המקום להאריך.] אבל כל המעלה של ט"ו לחודש, שלימות הלבנה, נמשך ומשתלשל מגלוי הראשון של עצם מציאותה בראש חודש.

כאשר מדובר על מציאותו של אדם, הרגע הראשון של עצם מציאותו זה שעת לידתו, ביאת הנשמה לגוף גשמי. כל מה שהוא יעשה משך כל ימי חייו מושרשים ברגע הראשון של התגלות מציאותו. לכן, רגע זה של לידתו הוא העיקר, אשר הרבי אומר: "ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאחר זה (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם 'ראש (חודש)', בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם."

כל הבא אחרי הלידה הוא לא יותר מהתפשטות והרחבת הגלוי של הרגע הראשון. חשיבות כל הבא אחרי (מעשים הטובים שלו) היא שהמעשים הטובים מגלים בעולם עצם מציאותו כנשמה אלקית — ובזה שלימות מציאותו. אף-על-פי-כן, העיקר הוא הרגע הראשון, התגלות עצם מציאותו, לידה. ורואים בחוש שבלידת התינוק חוגגים בשמחה את לידתו, וזה למרות שהתינוק עדיין לא עשה שום פעולות בעולם. מסביר הרבי:

מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם, "ישראל וקוב"ה כולא חד", גם לולי קיום התורה ומצות, "דרכים נאים ומעשים טובים", כבמשל דמלך בשר ודם שיש לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם "דרכים נאים ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש להם "דרכים נאים ומעשים טובים", שראוי לאהוב אותם גם מצד השכל, לא ניכרת כל כך האהבה העצמית). אבל, מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו יתברך (שישראל הם חד עם עצמותו יתברך), ולא (כל כך) להמציאות דישראל עצמם, מעלה שלהם.

מובן מעצמו אהבת האב לבנו שיש לו "דרכים נאים ומעשים טובים". אבל אהבת האב לבן שאין לו "דרכים נאים ומעשים טובים"? בזה מתגלה שהאהבה אינה נובעת מנחת האב ממעשי הבן, אלא מעצם מציאותו כבן לאביו.

כל זה מראה על חשיבותו של גוף הגשמי והחומרי של יהודי, שאין לו מעלה מצד עצמו, ואף-על-פי-כן ה' בחר בגוף הגשמי והחומרי של יהודי. ככה, הגוף של יהודי מבטא הקשר העצמי עם ה' יותר מנשמתו — כי הנשמה יש לה מעלה מיוחדת שהיא חלק אלקה ממעל )דוגמת הבן שדרכיו נאים ומעשיו טובים). על-ידי התלבשותה בגוף גשמי וחומרי, ועבודתה לברר ולזכך אותו, מגלה הנשמה שגם לה יש קשר עצמי עם הקב"ה בלי שום קשר למעלות המיוחדות שיש לה.

כל הנזכר לעיל לגבי לידת התינוק, ולידת הלבנה בראש חודש שייכים לענין הגאולה. כמו שלידה כפשוטה, וגם לידת הלבנה, היא רגע אחד שכולל כל עצם מציאותו של האדם (הלבנה), כמו כן רגע הגאולה הוא התגלות עצם הנשמה שלמעלה מכל השמות שנקרא לה, אפילו יחידה, אפילו חלק אלקה. כמו יהודי שנעור משנתו, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא כבר נעור לעצם מציאותו. וכן ברגע הגאולה אנחנו מתעוררים למציאותנו האמיתית, עצם מציאותנו.

נוסף לזה, לכל יהודי יש הניצוץ משיח שבו. הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו באה על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו — התגלות עצם הנשמה ממש. בזה הוא נעור משנתו וממשיך לגלות עצם זה בפועל ובגלוי, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. ואיך לפועל שנעור משינה? מבאר הרבי:

שכאשר החיות דכאחד ואחת מישראל הוא בענין המשיח הנזכר לעיל, הרי מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש.

זה ענינו של "אויר של משיח", שדרכו מרגישים "רוחו של מלך המשיח" — העצם — שאויר חיוני יותר מאכילה ושתיה, ולמעלה גם מאורו של משיח. ומסיים הרבי:

ויהי רצון והוא העיקר — שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, על ידי משיח צדקנו — "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד". וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:

ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" — נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה על ידי המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" — שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחר זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו כו'…

נחוץ פשוט להתעורר, ולהכריז על מציאותו של מלך המשיח ("יחי המלך"), שהוא עצם מציאות שלנו, ועל ידי זה פועלים התגלות מלך המשיח בעולם, ומקבלים פני משיח צדקנו, ופעולים את הגאולה האמיתית והשלימה — הכל בפועל ממש!

_{לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה}

עצם המציאות מתגלה (פ' תולדות)

ב"ה

בשיחות שנאמרו בקשר לפרשת תולדות בשנת תשנ"ב, הרבי מבאר מושג פשוט אבל עמוק, והוא: ההבדל בין "עצם מציאות" של האדם, ובין התגלות של אותו עצם מציאות. למה הדבר דומה? להבדל שיש בין לידת האדם לפעולותיו. לידת האדם היא תחילת עצם מציאותו שעליה תלוים כל מה שהוא יעשה בעתיד משך חייו (כי אלמלא לידתו, לא היה לו מציאות כדי לפעול, ופשוט) אבל לעת עתה (ברגע הלידה) עדיין אין לו פעולות. מקביל לזה, יש לידת הלבנה בראש חודש (השיחה נאמרה בשבת אחרי ראש חודש כסלו). אחרי לידת הלבנה, משך 15 (ט"ו) ימים אור הלבנה מתפשט ומתגבר. שיא התאורה היא ביום ט"ו לכל חודש, יום שבו "סיהרא באשלמותא", שלימות התגלות כח הלבנה להאיר. [יש להעיר שבשיחת פרשת וישלח הרבי מסביר מעלה המיוחדת של חלק השני של החודש, ואין כאן המקום להאריך.] אבל כל המעלה של ט"ו לחודש, שלימות הלבנה, נמשך ומשתלשל מגלוי הראשון של עצם מציאותה בראש חודש.

כאשר מדובר על מציאותו של אדם, הרגע הראשון של עצם מציאותו זה שעת לידתו, ביאת הנשמה לגוף גשמי. כל מה שהוא יעשה משך כל ימי חייו מושרשים ברגע הראשון של התגלות מציאותו. לכן, רגע זה של לידתו הוא העיקר, אשר הרבי אומר: "ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאחר זה (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם 'ראש (חודש)', בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם."

כל הבא אחרי הלידה הוא לא יותר מהתפשטות והרחבת הגלוי של הרגע הראשון. חשיבות כל הבא אחרי (מעשים הטובים שלו) היא שהמעשים הטובים מגלים בעולם עצם מציאותו כנשמה אלקית — ובזה שלימות מציאותו. אף-על-פי-כן, העיקר הוא הרגע הראשון, התגלות עצם מציאותו, לידה. ורואים בחוש שבלידת התינוק חוגגים בשמחה את לידתו, וזה למרות שהתינוק עדיין לא עשה שום פעולות בעולם. מסביר הרבי:

מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם, "ישראל וקוב"ה כולא חד", גם לולי קיום התורה ומצות, "דרכים נאים ומעשים טובים", כבמשל דמלך בשר ודם שיש לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם "דרכים נאים ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש להם "דרכים נאים ומעשים טובים", שראוי לאהוב אותם גם מצד השכל, לא ניכרת כל כך האהבה העצמית). אבל, מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו יתברך (שישראל הם חד עם עצמותו יתברך), ולא (כל כך) להמציאות דישראל עצמם, מעלה שלהם.

מובן מעצמו אהבת האב לבנו שיש לו "דרכים נאים ומעשים טובים". אבל אהבת האב לבן שאין לו "דרכים נאים ומעשים טובים"? בזה מתגלה שהאהבה אינה נובעת מנחת האב ממעשי הבן, אלא מעצם מציאותו כבן לאביו.

כל זה מראה על חשיבותו של גוף הגשמי והחומרי של יהודי, שאין לו מעלה מצד עצמו, ואף-על-פי-כן ה' בחר בגוף הגשמי והחומרי של יהודי. ככה, הגוף של יהודי מבטא הקשר העצמי עם ה' יותר מנשמתו — כי הנשמה יש לה מעלה מיוחדת שהיא חלק אלקה ממעל )דוגמת הבן שדרכיו נאים ומעשיו טובים). על-ידי התלבשותה בגוף גשמי וחומרי, ועבודתה לברר ולזכך אותו, מגלה הנשמה שגם לה יש קשר עצמי עם הקב"ה בלי שום קשר למעלות המיוחדות שיש לה.

כל הנזכר לעיל לגבי לידת התינוק, ולידת הלבנה בראש חודש שייכים לענין הגאולה. כמו שלידה כפשוטה, וגם לידת הלבנה, היא רגע אחד שכולל כל עצם מציאותו של האדם (הלבנה), כמו כן רגע הגאולה הוא התגלות עצם הנשמה שלמעלה מכל השמות שנקרא לה, אפילו יחידה, אפילו חלק אלקה. כמו יהודי שנעור משנתו, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא כבר נעור לעצם מציאותו. וכן ברגע הגאולה אנחנו מתעוררים למציאותנו האמיתית, עצם מציאותנו.

נוסף לזה, לכל יהודי יש הניצוץ משיח שבו. הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו באה על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו — התגלות עצם הנשמה ממש. בזה הוא נעור משנתו וממשיך לגלות עצם זה בפועל ובגלוי, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. ואיך לפועל שנעור משינה? מבאר הרבי:

שכאשר החיות דכאחד ואחת מישראל הוא בענין המשיח הנזכר לעיל, הרי מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש.

זה ענינו של "אויר של משיח", שדרכו מרגישים "רוחו של מלך המשיח" — העצם — שאויר חיוני יותר מאכילה ושתיה, ולמעלה גם מאורו של משיח. ומסיים הרבי:

ויהי רצון והוא העיקר — שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, על ידי משיח צדקנו — "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד". וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:

ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" — נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה על ידי המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" — שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחר זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו כו'…

נחוץ פשוט להתעורר, ולהכריז על מציאותו של מלך המשיח ("יחי המלך"), שהוא עצם מציאות שלנו, ועל ידי זה פועלים התגלות מלך המשיח בעולם, ומקבלים פני משיח צדקנו, ופעולים את הגאולה האמיתית והשלימה — הכל בפועל ממש!

_{לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה}

תולדות: עצם המציאות מתגלה

ב"ה

בשיחות שנאמרו בקשר לפרשת תולדות בשנת תשנ"ב, הרבי מבאר מושג פשוט אבל עמוק, והוא: ההבדל בין "עצם מציאות" של האדם, ובין התגלות של אותו עצם מציאות. למה הדבר דומה? להבדל שיש בין לידת האדם לפעולותיו. לידת האדם היא תחילת עצם מציאותו שעליה תלוים כל מה שהוא יעשה בעתיד משך חייו (כי אלמלא לידתו, לא היה לו מציאות כדי לפעול, ופשוט) אבל לעת עתה (ברגע הלידה) עדיין אין לו פעולות. מקביל לזה, יש לידת הלבנה בראש חודש (השיחה נאמרה בשבת אחרי ראש חודש כסלו). אחרי לידת הלבנה, משך 15 (ט"ו) ימים אור הלבנה מתפש

ומתגבר. שיא המאירות היא ביום ט"ו לכל חודש, יום שבו "סיהרא באשלמותא", שלימות התגלות כח הלבנה להאיר. [יש להעיר שבשיחת פרשת וישלח הרבי מסביר מעלה המיוחדת של חלק השני של החודש, ואין כאן המקום להאריך.] אבל כל המעלה של ט"ו לחודש, שלימות הלבנה, נמשך ומשתלשל מגלוי הראשון של עצם מציאותה בראש חודש.

כאשר מדובר על מציאותו של אדם, הרגע הראשון של עצם מציאותו זה שעת לידתו, ביאת הנשמה לגוף גשמי. כל מה שהוא יעשה משך כל ימי חייו מושרשים ברגע הראשון של התגלות מציאותו. לכן, רגע זה של לידתו הוא העיקר, אשר הרבי אומר: "ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאחר זה (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם 'ראש (חודש)', בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם."

כל הבא אחרי הלידה הוא לא יותר מהתפשטות והרחבת הגלוי של הרגע הראשון. חשיבות כל הבא אחרי (מעשים הטובים שלו) היא שהמעשים הטובים מגלים בעולם עצם מציאותו כנשמה אלקית — ובזה שלימות מציאותו. אף-על-פי-כן, העיקר הוא הרגע הראשון, התגלות עצם מציאותו, לידה. ורואים בחוש שבלידת התינוק חוגגים בשמחה את לידתו, וזה למרות שהתינוק עדיין לא עשה שום פעולות בעולם. מסביר הרבי:

מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם, "ישראל וקוב"ה כולא חד", גם לולי קיום התורה ומצות, "דרכים נאים ומעשים טובים", כבמשל דמלך בשר ודם שיש לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם "דרכים נאים ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש להם "דרכים נאים ומעשים טובים", שראוי לאהוב אותם גם מצד השכל, לא ניכרת כל כך האהבה העצמית). אבל, מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו יתברך (שישראל הם חד עם עצמותו יתברך), ולא (כל כך) להמציאות דישראל עצמם, מעלה שלהם.

מובן מעצמו אהבת האב לבנו שיש לו "דרכים נאים ומעשים טובים". אבל אהבת האב לבן שאין לו "דרכים נאים ומעשים טובים"? בזה מתגלה שהאהבה אינה נובעת מנחת האב ממעשי הבן, אלא מעצם מציאותו כבן לאביו.

כל זה מראה על חשיבותו של גוף הגשמי והחומרי של יהודי, שאין לו מעלה מצד עצמו, ואף-על-פי-כן ה' בחר בגוף הגשמי והחומרי של יהודי. ככה, הגוף של יהודי מבטא הקשר העצמי עם ה' יותר מנשמתו — כי הנשמה יש לה מעלה מיוחדת שהיא חלק אלקה ממעל )דוגמת הבן שדרכיו נאים ומעשיו טובים). על-ידי התלבשותה בגוף גשמי וחומרי, ועבודתה לברר ולזכך אותו, מגלה הנשמה שגם לה יש קשר עצמי עם הקב"ה בלי שום קשר למעלות המיוחדות שיש לה.

כל הנזכר לעיל לגבי לידת התינוק, ולידת הלבנה בראש חודש שייכים לענין הגאולה. כמו שלידה כפשוטה, וגם לידת הלבנה, היא רגע אחד שכולל כל עצם מציאותו של האדם (הלבנה), כמו כן רגע הגאולה הוא התגלות עצם הנשמה שלמעלה מכל השמות שנקרא לה, אפילו יחידה, אפילו חלק אלקה. כמו יהודי שנעור משנתו, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא כבר נעור לעצם מציאותו. וכן ברגע הגאולה אנחנו מתעוררים למציאותנו האמיתית, עצם מציאותנו.

נוסף לזה, לכל יהודי יש הניצוץ משיח שבו. הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו באה על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו — התגלות עצם הנשמה ממש. בזה הוא נעור משנתו וממשיך לגלות עצם זה בפועל ובגלוי, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. ואיך לפועל שנעור משינה? מבאר הרבי:

שכאשר החיות דכאחד ואחת מישראל הוא בענין המשיח הנזכר לעיל, הרי מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש.

זה ענינו של "אויר של משיח", שדרכו מרגישים "רוחו של מלך המשיח" — העצם — שאויר חיוני יותר מאכילה ושתיה, ולמעלה גם מאורו של משיח. ומסיים הרבי:

ויהי רצון והוא העיקר — שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, על ידי משיח צדקנו — "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד". וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:

ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" — נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה על ידי המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" — שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחר זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו כו'…

נחוץ פשוט להתעורר, ולהכריז על מציאותו של מלך המשיח ("יחי המלך"), שהוא עצם מציאות שלנו, ועל ידי זה פועלים התגלות מלך המשיח בעולם, ומקבלים פני משיח צדקנו, ופעולים את הגאולה האמיתית והשלימה — הכל בפועל ממש!

_{לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה}

תולדות: עצם המציאות מתגלה

ב"ה

בשיחות שנאמרו בקשר לפרשת תולדות בשנת תשנ"ב, הרבי מבאר מושג פשוט אבל עמוק, והוא: ההבדל בין "עצם מציאות" של האדם, ובין התגלות של אותו עצם מציאות. למה הדבר דומה? להבדל שיש בין לידת האדם לפעולותיו. לידת האדם היא תחילת עצם מציאותו שעליה תלוים כל מה שהוא יעשה בעתיד משך חייו (כי אלמלא לידתו, לא היה לו מציאות כדי לפעול, ופשוט) אבל לעת עתה (ברגע הלידה) עדיין אין לו פעולות. מקביל לזה, יש לידת הלבנה בראש חודש (השיחה נאמרה בשבת אחרי ראש חודש כסלו). אחרי לידת הלבנה, משך 15 (ט"ו) ימים אור הלבנה מתפש

ומתגבר. שיא המאירות היא ביום ט"ו לכל חודש, יום שבו "סיהרא באשלמותא", שלימות התגלות כח הלבנה להאיר. [יש להעיר שבשיחת פרשת וישלח הרבי מסביר מעלה המיוחדת של חלק השני של החודש, ואין כאן המקום להאריך.] אבל כל המעלה של ט"ו לחודש, שלימות הלבנה, נמשך ומשתלשל מגלוי הראשון של עצם מציאותה בראש חודש.

כאשר מדובר על מציאותו של אדם, הרגע הראשון של עצם מציאותו זה שעת לידתו, ביאת הנשמה לגוף גשמי. כל מה שהוא יעשה משך כל ימי חייו מושרשים ברגע הראשון של התגלות מציאותו. לכן, רגע זה של לידתו הוא העיקר, אשר הרבי אומר: "ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאחר זה (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם 'ראש (חודש)', בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם."

כל הבא אחרי הלידה הוא לא יותר מהתפשטות והרחבת הגלוי של הרגע הראשון. חשיבות כל הבא אחרי (מעשים הטובים שלו) היא שהמעשים הטובים מגלים בעולם עצם מציאותו כנשמה אלקית — ובזה שלימות מציאותו. אף-על-פי-כן, העיקר הוא הרגע הראשון, התגלות עצם מציאותו, לידה. ורואים בחוש שבלידת התינוק חוגגים בשמחה את לידתו, וזה למרות שהתינוק עדיין לא עשה שום פעולות בעולם. מסביר הרבי:

מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם, "ישראל וקוב"ה כולא חד", גם לולי קיום התורה ומצות, "דרכים נאים ומעשים טובים", כבמשל דמלך בשר ודם שיש לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם "דרכים נאים ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש להם "דרכים נאים ומעשים טובים", שראוי לאהוב אותם גם מצד השכל, לא ניכרת כל כך האהבה העצמית). אבל, מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו יתברך (שישראל הם חד עם עצמותו יתברך), ולא (כל כך) להמציאות דישראל עצמם, מעלה שלהם.

מובן מעצמו אהבת האב לבנו שיש לו "דרכים נאים ומעשים טובים". אבל אהבת האב לבן שאין לו "דרכים נאים ומעשים טובים"? בזה מתגלה שהאהבה אינה נובעת מנחת האב ממעשי הבן, אלא מעצם מציאותו כבן לאביו.

כל זה מראה על חשיבותו של גוף הגשמי והחומרי של יהודי, שאין לו מעלה מצד עצמו, ואף-על-פי-כן ה' בחר בגוף הגשמי והחומרי של יהודי. ככה, הגוף של יהודי מבטא הקשר העצמי עם ה' יותר מנשמתו — כי הנשמה יש לה מעלה מיוחדת שהיא חלק אלקה ממעל )דוגמת הבן שדרכיו נאים ומעשיו טובים). על-ידי התלבשותה בגוף גשמי וחומרי, ועבודתה לברר ולזכך אותו, מגלה הנשמה שגם לה יש קשר עצמי עם הקב"ה בלי שום קשר למעלות המיוחדות שיש לה.

כל הנזכר לעיל לגבי לידת התינוק, ולידת הלבנה בראש חודש שייכים לענין הגאולה. כמו שלידה כפשוטה, וגם לידת הלבנה, היא רגע אחד שכולל כל עצם מציאותו של האדם (הלבנה), כמו כן רגע הגאולה הוא התגלות עצם הנשמה שלמעלה מכל השמות שנקרא לה, אפילו יחידה, אפילו חלק אלקה. כמו יהודי שנעור משנתו, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא כבר נעור לעצם מציאותו. וכן ברגע הגאולה אנחנו מתעוררים למציאותנו האמיתית, עצם מציאותנו.

נוסף לזה, לכל יהודי יש הניצוץ משיח שבו. הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו באה על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו — התגלות עצם הנשמה ממש. בזה הוא נעור משנתו וממשיך לגלות עצם זה בפועל ובגלוי, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. ואיך לפועל שנעור משינה? מבאר הרבי:

שכאשר החיות דכאחד ואחת מישראל הוא בענין המשיח הנזכר לעיל, הרי מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש.

זה ענינו של "אויר של משיח", שדרכו מרגישים "רוחו של מלך המשיח" — העצם — שאויר חיוני יותר מאכילה ושתיה, ולמעלה גם מאורו של משיח. ומסיים הרבי:

ויהי רצון והוא העיקר — שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, על ידי משיח צדקנו — "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד". וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:

ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" — נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה על ידי המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" — שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחר זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו כו'…

נחוץ פשוט להתעורר, ולהכריז על מציאותו של מלך המשיח ("יחי המלך"), שהוא עצם מציאות שלנו, ועל ידי זה פועלים התגלות מלך המשיח בעולם, ומקבלים פני משיח צדקנו, ופעולים את הגאולה האמיתית והשלימה — הכל בפועל ממש!

_{לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה}