בחנוכה מזכירים ומפרסמים את הנס של פח השמן טהור שהספיק שמונה ימים. המיוחד בשמן זה שהוא נועד לאכילה, אבל לא נאכל לבד, כי אם בלווי מאכל אחר. בהוספת שמן למאכלים שונים המאכלים משבחים. אך שתיית השמן לבדו מזיקה. לכן הענין דורש הסבר: למה חג חנוכה חוגגים בשמן כמו שהוא, ולא על ידי סעודת מצוה (יחד עם יין, לחם, מים) כמו שעושים בכל החגים (כולל פורים, שדומה לחנוכה בכמה ענינים).
הרבי מסביר כל הענינים בתור משל לתורה:
לחם ויין הם מאכלים חיונים, אדם צריך אותם בשביל קיומו. הנמשל הוא נגלה דתורה, שהיא חיוב ליהודי כדי לדעת המעשה (המצות) אשר תעשון.
יין הוא בגדר של "לוקסוס", דבר שגם בלי זה אדם יכול להתקיים. אבל הוא מוסיף תענוג וחיות לסעודתו של אדם. זה משל ל"רזין דאורייתא" (סודות התורה).
שמן הוא גם דבר שאינו חיוני, ואוכלים אותו רק בכמויות מצומצמות בתור תוספת למאכלים אחרים. בנמשל שמן הוא "רזין דרזין" (סודות של הסודות) דתורה.
סיבת חגיגת חנוכה בשמן היא כי חנוכה הוא שלב ראשון בגילוי פנימיות התורה, נ"נשחט מהזיתים" על ידי מסירות נפש של המכבים במלחמתם נגד היוונים (והיהודים המתיוונים שתמכו בהם), ונגד הגישה שלהם שקבלו רק את החצוניות של התורה. ובשמן גופא על ידי שנדלק בנר (ולא על ידי אכילה), שמראה על גילוי למעלה מהפנמה. (מנהג ישראל לאכול מאכלים מטוגנים בשמן (לביבות ("לטקעס") וסופגניות) מראה על רצון ושאיפה להפנים בחינה זו של תורה שנתעורר בדורות אחרי נס חנוכה).
השמן של תורה התגלה יותר משך הדורות: על ידי רשב"י וספר הזוהר; ואחרי זה כתבי האריז"ל; ואחרי זה גילוי החסידות על ידי הבעל שם טוב; ואחרי זה חסידות חב"ד, שמגיש פנימיות התורה באופן שאפר "לאכול" ולהפנים אותו (כמו אוכל) ולא רק "לראות בלבד" (כמו נרות). התקדמות הגילוי של פנימיות התורה קשור למשיח, שהרי התואר "משיח" עצמו מלשון משוח בשמן.
שמן אפשר להדליק כדי להאיר את החושך. כמה שחושך הגלות גודל, גודל הצורך וחיוב לשמן (פירושו: הוספה בלימוד פנימיות התורה). ברגעים אלה, הרגעים האחרונים של גלות, כשהחושך מתגבר, יש צורך יותר מכל הדורות לשמן, עד כדי כך שהרבי אומר שבדורנו שמן (של תורה) הוא דבר חיוני. כי לגבי חושך, פנימיות התורה היא יותר נחוץ מנגלה דתורה.
גילוי השמן שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאח"ז ב)י"ט כסלו הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, שנקרא "משיח" על שם המשיחה בשמן, כמו שכתוב "בשמן קדשי משחתיו", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) .. לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועל אחת כמה וכמה בני ישראל ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'", היינו, שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה, ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמי' חיים זכו") מתורתו של משיח.
לא זו בלבד שבחינת שמן שבתורה בא כתרופה בהתגברות החושך, אלה יותר מזה:
ויש לומר, שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם — שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעו"ז שמנגד לביאת משיח צדקנו, ויש צורך ללחום עם המנגד, שזהו"ע "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח".
המלחמות של משיח נלחמות על ידי "חיילי בית דוד". זה היה כוונת הרבי רש"ב בהתייסדות ישיבת תומכי תמימים — לחנך ולגדל חיילים אילו שיוצאים למלחמה נגד אילו ש"חרפו עיקבות משיחך" (יהודים דתיים שאמונתם במשיח חלש) ומנצחים, ומביאים להתגלות של דוד מלכא משיחא (מלך המשיח). "ובפרט בדורנו זה, שכבר נשלמו כל הענינים, וצריכים רק 'לפתוח את העיניים' ולראות ש'הנה זה (המלך המשיח) בא'."
הרבי מסיים את השיחה ואומר שצריכים להתחזק באמונה וציפיה לביאת משיח, עד כדי-כך שירגיש שכל עוד שמשיח צדקנו לא בא בפועל ממש, יש חסרון מורגש. והעיקר: "להוסיף בלימוד והפצת פנימיות התורה, שמן (רזין דרזין) שבתורה, באופן שמאיר 'על פתח ביתו מבחוץ', 'יפוצו מעינותיך חוצה', 'עד דכליא רגלא דתרמודאי' (המורדים בה')." ככה שהגאולה באה תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין".
לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה
דבר מלכות 770 