בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:
אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.
מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:
בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").
כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:
ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.
לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:
קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."
הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:
נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.
כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"
וככה ממש בדורנו:
כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה
דבר מלכות 770 