קונטרס ב' אייר,ה'תנש"א: לְמה ההעלם לפני גאולה?

ב"ה

כאשר ערב ראש חודש חל בשבת (כמו השנה וגם שנת תנש"א) קוראים הפטרה שמתחילה "וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ". הפסוק דורש הסבר, כי הרי המילה "נפקדת" והמילה "יפקד" הם משורש אחד אבל אם פירוש הפכי. נפקדת, לשון זכרון; יפקד לשון חסר?!

צריכים להבין שלא רק מדובר על אישיים דוד, שאול, ויהונתן, אלא ובעיקר שורשם בספירות העליונות. יש כאן הוראה להתנהגות גם בזמננו, אלפי שנים יותר מאוחר.

ערב ראש חודש ניכר בזה שהלבנה אינה ניראת — נעלמת מעינינו לגמרי. זה מראה על שלימות הביטול, ויוצא מזה מולד הלבנה למחרת, שהרבי מסביר שזה ייחוד המקבל עם המשפיע (דוגמת השמש והירח, אישה ואיש, ישראל והקב"ה). זה מרומז במילה "נפקדת", שהוא ייחוד איש ואישה שמביא להולדה. בהתאם ליהונתן ודוד (ז"א ומלכות) שמתיחדים על ידי שאול (ספירת הבינה).

ביטול הלבנה בערב ראש חודש פועלת הייחוד הנ"ל כי הביטול, בזמן שהלבנה בהעלם, ממשיך מבחינת כתר, למעלה מהשתלשלות. עניין זה הוא ה"נפקדת" בפסוק שלנו, שזה נפעל על ידי שאול (ספירת הבינה). כאן רמז ל"הדרך הישרה" להביא את הגאולה בפועל: לימוד ענייני משיח וגאולה באופן של הבנה (בינה) והשגה דווקא.

מה הרבי מסביר פה: מצב של העלם וחושך מוחלט שבאמת זה הזמן שממשיכים מלמעלה מסדר השתלשלות, כדי להביא הייחוד של משפיע ומקבל (הקב"ה וישראל, ובדוגמתו מלך המשיח והעם). איך? על ידי כוח של בינה, שזה לימוד והפנמה של הדרגות הגבוהות שנמשכות בזמן ההעלם וההסתר. והנמשל — תקופתנו — קל להבין.

הרבי מדייק שקודם יש "ויאמר-לו יהונתן", שזה המשכת האורות הגבוהים מאצילות, ורק אחרי זה העלם ד"מחר חודש" שמביא לייחוד ולידה. בלשון המאמר.

"ונקודת הביאור בזה, שבכדי שיהי' הענין דיפקד מושבך [ובאופן שעי"ז יהי' ונפקדת] הוא על ידי המשכה מלמעלה… שבתחילה נמשך במלכות…האורות דאצילות, ועי"ז אפשר להיות אח"כ ענין מחר חודש – הירידה וההסתר דהלבנה, יפקד מושבך (ענין ערב ראש חודש, מחר חודש), ולאחרי זה (בראש חודש) — ונפקדת."

לענינינו: קודם הגלויים של תורתו של משיח בתנש"א-תשנ"ב כהכנה להבא אחרי זה: ההעלם וההסתר מאז כ"ז אדר וג' תמוז, שבזמן זה ממשיכים מבחינת כתר בשביל להביא את הגאולה.

המקיים את הדרך הישרה של הרבי יכול להבין בשכלו ולהרגיש איך שהרבי כבר מראש הסביר והכין אותנו לתקופת ההעלם, לדעת כמה נעלה העבודה שלנו דווקא בתקופה זו, ולכן לפעול כל הענינים בתור אתגר תכליתי מתוך שמחה וטוב לבב (ולא בתור נסיון קשה ומבלבל, ר"ל). ככה מבינים שדווקא עכשיו פועלים הייחוד של המשפיע והמקבל, וזה בעצמו מביא סוף להעלם והסתר — הגאולה האמיתית והשלימה!

לע"נ אסתר בת ר' דוד

מהלך הירח — המקבל שנהי' משפיע (פ' וישלח)

חכמנו ז"ל מלמדים שישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה.  חודשי השנה מתחילים בהתגלות הלבנה מחדש כל חודש.  הירח גדל מיום ליום, עד שמגיה למילאו ביום ט"ו לחודש.  לכן, התאריך מראה על מידת גדולו של הירח, עולים מיום א' (ראש חודש) עד ט"ו, מילוי הלבנה (אחרי יום ט"ו הירח מתמעט מיום ליום, כשרואים במוחש).  מה פירוש "מילוי הלבנה"?  היום שהלבנה בשיא התגלותה, ומחזירה אור השמש במידה מקסימלית.  זה גם נקרא "שלימות הלבנה", שלימות החזרת אור השמש.  

השלימות שיש במילוי הלבנה הוא רק שלימות בתור מקבל, שמקבלת ומחזירה אור השמש.  אבל הרבי מסביר ששלימות האמיתית של הלבנה היא בזה שהלבנה נהיית דומה לשמש — משפיע — ולכן אין לה צורך לקבל אור מהשמש! 

כדי להבין את זה צריכים לדעת מה קורה בתנועת הירח משך החודש: בחלק הראשון של החודש, שבו גדל אורו מיום ליום, הירח באמת מתרחק מהשמש.  כמה שיותר הריחוק, כך יותר אורו של הירח.  מה שאין כן בחלק השני של החודש, כאשר הירח בתנועת קירוב אל השמש, ובזמן זה מתמעט אור הירח.  מסביר הרבי: כמה שהמקבל מתקרב יותר למשפיע, יש יותר ביטול, שמונע כוח הירח להאיר.  בחלק השני של החודש הירח מתקרב לשמש כדי להתיחד בחודש אחרי.  זאת אומרת, רק אור הלבנה מתמעט, אבל העצם בדרך לבוא לגלוי.  מתי העצם בא בגילוי? 

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפני עצמו (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא שניהם שוים ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות.  

ועל פי זה יש לומר שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור" (הארה בלבד) מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט בהגילוי (כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות), שלכן, הולך וניתוסף בהמנין (שמורה ומדגיש התגלות הדבר) דימי החודש (ט"ז, י"ז, י"ח וכו') על ידי בני ישראל, כיון שהולך וניתוסף בהתגלות העצם (שלמעלה מהתגלות האור).  

על-פי זה מובן למה החגים של נגלה דתורה קבועים ביום ט"ו לחודש כי הירח בשיא הגילוי (או, לגבי חג השבועות, בחלק הראשון של החודש כאשר הגילוי גדל).  מה שאין כן י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות, נופל בחלק השני של החודש — כי הגילוי של חסידות הוא התחלה וטעימה של תורתו של משיח ("תורה חדשה מאתי תצא") שקשור עם גילוי העצם (ענינו של חצי השני של החודש).  

ענין זה קשור גם עם פרשת השבוע, פרשת וישלח.  יעקב אבינו סיים את הבירור של ניצוצות של קדושה שנפלו לקליפת לבן הארמי, וממשיך על מנת לפגוש את עשו אחיו.  הפרשה מדברת על סוף זמן הגלות, בסיום עבודת הבירורים.  יעקב כבר מוכן לימות המשיח, להתיחד עם עשו המתוקן (שקאי על יחוד נשמה עם הגוף, וגם יחוד הקב"ה עם ישראל).  

והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שמוכן לימות המשיח), הוא, על דרך ובדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים…אף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשוישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות …מכל מקום, לא בא ענין זה בפועל מצד (וב)העולם.  

אבל, לאחרי "מעשינו ועבודתינו" דכל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"…כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי ש[כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו] הודיע והכריז כבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש — היינו שיושבים יחד עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") ב"שולחן ערוך" לסעודת הנישואין, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר…  

מזה שהפרשה מדברת על זמננו — סוף הגלות שמסתיימת כבר עבודת הבירורים, ומוכנים להשתנות ממציאות של מקבל למציאות של משפיע.  וזה על ידי שמגלים בפועל ממש היחוד של הקב"ה וישראל.  ועוד:  

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.  

כל זה קשור עם הבירור של מדינת צרפת, שגמטריא "צרפת" עולה 770, שלימות הבירור:  

השלימות דמספר שבע, כפי שכל א' כלול מעשר (שבעים), וכפי שכל א' כלול ממאה (שבע מאות), ושניהם יחד (שבע מאות ושבעים), ויש לומר שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת, נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש…  [הערה 112:] כלומר, לא זו בלבד שנשלמה העבודה וצריכים לפעול הגילוי בעולם (כנזכר לעיל), אלא יתירה מזה, שישנו כבר בפועל ובגלוי, וצריכים רק לפתוח את העינים, כי מכבר "נתן לכם .. עינים לראות".  

כשיש עיניים לראות, מוטל חוב לפתוח אותם ולראות מציאות החדש של העולם מוכן לגאולה! 

קונטרס ב' אייר,ה'תנש"א: לְמה ההעלם לפני גאולה?

ב"ה

כאשר ערב ראש חודש חל בשבת (כמו השנה וגם שנת תנש"א) קוראים הפטרה שמתחילה "וַיֹּאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ". הפסוק דורש הסבר, כי הרי המילה "נפקדת" והמילה "יפקד" הם משורש אחד אבל אם פירוש הפכי. נפקדת, לשון זכרון; יפקד לשון חסר?!

צריכים להבין שלא רק מדובר על אישיים דוד, שאול, ויהונתן, אלא ובעיקר שורשם בספירות העליונות. יש כאן הוראה להתנהגות גם בזמננו, אלפי שנים יותר מאוחר.

ערב ראש חודש ניכר בזה שהלבנה אינה ניראת — נעלמת מעינינו לגמרי. זה מראה על שלימות הביטול, ויוצא מזה מולד הלבנה למחרת, שהרבי מסביר שזה ייחוד המקבל עם המשפיע (דוגמת השמש והירח, אישה ואיש, ישראל והקב"ה). זה מרומז במילה "נפקדת", שהוא ייחוד איש ואישה שמביא להולדה. בהתאם ליהונתן ודוד (ז"א ומלכות) שמתיחדים על ידי שאול (ספירת הבינה).

ביטול הלבנה בערב ראש חודש פועלת הייחוד הנ"ל כי הביטול, בזמן שהלבנה בהעלם, ממשיך מבחינת כתר, למעלה מהשתלשלות. עניין זה הוא ה"נפקדת" בפסוק שלנו, שזה נפעל על ידי שאול (ספירת הבינה). כאן רמז ל"הדרך הישרה" להביא את הגאולה בפועל: לימוד ענייני משיח וגאולה באופן של הבנה (בינה) והשגה דווקא.

מה הרבי מסביר פה: מצב של העלם וחושך מוחלט שבאמת זה הזמן שממשיכים מלמעלה מסדר השתלשלות, כדי להביא הייחוד של משפיע ומקבל (הקב"ה וישראל, ובדוגמתו מלך המשיח והעם). איך? על ידי כוח של בינה, שזה לימוד והפנמה של הדרגות הגבוהות שנמשכות בזמן ההעלם וההסתר. והנמשל — תקופתנו — קל להבין.

הרבי מדייק שקודם יש "ויאמר-לו יהונתן", שזה המשכת האורות הגבוהים מאצילות, ורק אחרי זה העלם ד"מחר חודש" שמביא לייחוד ולידה. בלשון המאמר.

"ונקודת הביאור בזה, שבכדי שיהי' הענין דיפקד מושבך [ובאופן שעי"ז יהי' ונפקדת] הוא על ידי המשכה מלמעלה… שבתחילה נמשך במלכות…האורות דאצילות, ועי"ז אפשר להיות אח"כ ענין מחר חודש – הירידה וההסתר דהלבנה, יפקד מושבך (ענין ערב ראש חודש, מחר חודש), ולאחרי זה (בראש חודש) — ונפקדת."

לענינינו: קודם הגלויים של תורתו של משיח בתנש"א-תשנ"ב כהכנה להבא אחרי זה: ההעלם וההסתר מאז כ"ז אדר וג' תמוז, שבזמן זה ממשיכים מבחינת כתר בשביל להביא את הגאולה.

המקיים את הדרך הישרה של הרבי יכול להבין בשכלו ולהרגיש איך שהרבי כבר מראש הסביר והכין אותנו לתקופת ההעלם, לדעת כמה נעלה העבודה שלנו דווקא בתקופה זו, ולכן לפעול כל הענינים בתור אתגר תכליתי מתוך שמחה וטוב לבב (ולא בתור נסיון קשה ומבלבל, ר"ל). ככה מבינים שדווקא עכשיו פועלים הייחוד של המשפיע והמקבל, וזה בעצמו מביא סוף להעלם והסתר — הגאולה האמיתית והשלימה!

לע"נ אסתר בת ר' דוד

וישלח: מהלך הירח — המקבל שנהי' משפיע

חכמנו ז"ל מלמדים שישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה.  חודשי השנה מתחילים בהתגלות הלבנה מחדש כל חודש.  הירח גדל מיום ליום, עד שמגיה למילאו ביום ט"ו לחודש.  לכן, התאריך מראה על מידת גדולו של הירח, עולים מיום א' (ראש חודש) עד ט"ו, מילוי הלבנה (אחרי יום ט"ו הירח מתמעט מיום ליום, כשרואים במוחש).  מה פירוש "מילוי הלבנה"?  היום שהלבנה בשיא התגלותה, ומחזירה אור השמש במידה מקסימלית.  זה גם נקרא "שלימות הלבנה", שלימות החזרת אור השמש.  

השלימות שיש במילוי הלבנה הוא רק שלימות בתור מקבל, שמקבלת ומחזירה אור השמש.  אבל הרבי מסביר ששלימות האמיתית של הלבנה היא בזה שהלבנה נהיית דומה לשמש — משפיע — ולכן אין לה צורך לקבל אור מהשמש! 

כדי להבין את זה צריכים לדעת מה קורה בתנועת הירח משך החודש: בחלק הראשון של החודש, שבו גדל אורו מיום ליום, הירח באמת מתרחק מהשמש.  כמה שיותר הריחוק, כך יותר אורו של הירח.  מה שאין כן בחלק השני של החודש, כאשר הירח בתנועת קירוב אל השמש, ובזמן זה מתמעט אור הירח.  מסביר הרבי: כמה שהמקבל מתקרב יותר למשפיע, יש יותר ביטול, שמונע כוח הירח להאיר.  בחלק השני של החודש הירח מתקרב לשמש כדי להתיחד בחודש אחרי.  זאת אומרת, רק אור הלבנה מתמעט, אבל העצם בדרך לבוא לגלוי.  מתי העצם בא בגילוי? 

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפני עצמו (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא שניהם שוים ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות.  

ועל פי זה יש לומר שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור" (הארה בלבד) מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט בהגילוי (כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות), שלכן, הולך וניתוסף בהמנין (שמורה ומדגיש התגלות הדבר) דימי החודש (ט"ז, י"ז, י"ח וכו') על ידי בני ישראל, כיון שהולך וניתוסף בהתגלות העצם (שלמעלה מהתגלות האור).  

על-פי זה מובן למה החגים של נגלה דתורה קבועים ביום ט"ו לחודש כי הירח בשיא הגילוי (או, לגבי חג השבועות, בחלק הראשון של החודש כאשר הגילוי גדל).  מה שאין כן י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות, נופל בחלק השני של החודש — כי הגילוי של חסידות הוא התחלה וטעימה של תורתו של משיח ("תורה חדשה מאתי תצא") שקשור עם גילוי העצם (ענינו של חצי השני של החודש).  

ענין זה קשור גם עם פרשת השבוע, פרשת וישלח.  יעקב אבינו סיים את הבירור של ניצוצות של קדושה שנפלו לקליפת לבן הארמי, וממשיך על מנת לפגוש את עשו אחיו.  הפרשה מדברת על סוף זמן הגלות, בסיום עבודת הבירורים.  יעקב כבר מוכן לימות המשיח, להתיחד עם עשו המתוקן (שקאי על יחוד נשמה עם הגוף, וגם יחוד הקב"ה עם ישראל).  

והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שמוכן לימות המשיח), הוא, על דרך ובדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים…אף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשוישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות …מכל מקום, לא בא ענין זה בפועל מצד (וב)העולם.  

אבל, לאחרי "מעשינו ועבודתינו" דכל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"…כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי ש[כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו] הודיע והכריז כבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש — היינו שיושבים יחד עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") ב"שולחן ערוך" לסעודת הנישואין, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר…  

מזה שהפרשה מדברת על זמננו — סוף הגלות שמסתיימת כבר עבודת הבירורים, ומוכנים להשתנות ממציאות של מקבל למציאות של משפיע.  וזה על ידי שמגלים בפועל ממש היחוד של הקב"ה וישראל.  ועוד:  

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.  

כל זה קשור עם הבירור של מדינת צרפת, שגמטריא "צרפת" עולה 770, שלימות הבירור:  

השלימות דמספר שבע, כפי שכל א' כלול מעשר (שבעים), וכפי שכל א' כלול ממאה (שבע מאות), ושניהם יחד (שבע מאות ושבעים), ויש לומר שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת, נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש…  [הערה 112:] כלומר, לא זו בלבד שנשלמה העבודה וצריכים לפעול הגילוי בעולם (כנזכר לעיל), אלא יתירה מזה, שישנו כבר בפועל ובגלוי, וצריכים רק לפתוח את העינים, כי מכבר "נתן לכם .. עינים לראות".  

כשיש עיניים לראות, מוטל חוב לפתוח אותם ולראות מציאות החדש של העולם מוכן לגאולה! 

וישלח: תהליך הירח — המקבל שנהי' משפיע

חכמנו ז"ל מלמדים שישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה.  חודשי השנה מתחילים בהתגלות הלבנה מחדש כל חודש.  הירח גדל מיום ליום, עד שמגיה למילאו ביום ט"ו לחודש.  לכן, התאריך מראה על מידת גדולו של הירח, עולים מיום א' (ראש חודש) עד ט"ו, מילוי הלבנה (אחרי יום ט"ו הירח מתמעט מיום ליום, כשרואים במוחש).  מה פירוש "מילוי הלבנה"?  היום שהלבנה בשיא התגלותה, ומחזירה אור השמש במידה מקסימלית.  זה גם נקרא "שלימות הלבנה", שלימות החזרת אור השמש.  

השלימות שיש במילוי הלבנה הוא רק שלימות בתור מקבל, שמקבלת ומחזירה אור השמש.  אבל הרבי מסביר ששלימות האמיתית של הלבנה היא בזה שהלבנה נהיית דומה לשמש — משפיע — ולכן אין לה צורך לקבל אור מהשמש! 

כדי להבין את זה צריכים לדעת מה קורה בתנועת הירח משך החודש: בחלק הראשון של החודש, שבו גדל אורו מיום ליום, הירח באמת מתרחק מהשמש.  כמה שיותר הריחוק, כך יותר אורו של הירח.  מה שאין כן בחלק השני של החודש, כאשר הירח בתנועת קירוב אל השמש, ובזמן זה מתמעט אור הירח.  מסביר הרבי: כמה שהמקבל מתקרב יותר למשפיע, יש יותר ביטול, שמונע כוח הירח להאיר.  בחלק השני של החודש הירח מתקרב לשמש כדי להתיחד בחודש אחרי.  זאת אומרת, רק אור הלבנה מתמעט, אבל העצם בדרך לבוא לגלוי.  מתי העצם בא בגילוי? 

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפני עצמו (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא שניהם שוים ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות.  

ועל פי זה יש לומר שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור" (הארה בלבד) מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט בהגילוי (כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות), שלכן, הולך וניתוסף בהמנין (שמורה ומדגיש התגלות הדבר) דימי החודש (ט"ז, י"ז, י"ח וכו') על ידי בני ישראל, כיון שהולך וניתוסף בהתגלות העצם (שלמעלה מהתגלות האור).  

על-פי זה מובן למה החגים של נגלה דתורה קבועים ביום ט"ו לחודש כי הירח בשיא הגילוי (או, לגבי חג השבועות, בחלק הראשון של החודש כאשר הגילוי גדל).  מה שאין כן י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות, נופל בחלק השני של החודש — כי הגילוי של חסידות הוא התחלה וטעימה של תורתו של משיח ("תורה חדשה מאתי תצא") שקשור עם גילוי העצם (ענינו של חצי השני של החודש).  

ענין זה קשור גם עם פרשת השבוע, פרשת וישלח.  יעקב אבינו סיים את הבירור של ניצוצות של קדושה שנפלו לקליפת לבן הארמי, וממשיך על מנת לפגוש את עשו אחיו.  הפרשה מדברת על סוף זמן הגלות, בסיום עבודת הבירורים.  יעקב כבר מוכן לימות המשיח, להתיחד עם עשו המתוקן (שקאי על יחוד נשמה עם הגוף, וגם יחוד הקב"ה עם ישראל).  

והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שמוכן לימות המשיח), הוא, על דרך ובדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים…אף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשוישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות …מכל מקום, לא בא ענין זה בפועל מצד (וב)העולם.  

אבל, לאחרי "מעשינו ועבודתינו" דכל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"…כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי ש[כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו] הודיע והכריז כבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש — היינו שיושבים יחד עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") ב"שולחן ערוך" לסעודת הנישואין, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר…  

מזה שהפרשה מדברת על זמננו — סוף הגלות שמסתיימת כבר עבודת הבירורים, ומוכנים להשתנות ממציאות של מקבל למציאות של משפיע.  וזה על ידי שמגלים בפועל ממש היחוד של הקב"ה וישראל.  ועוד:  

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.  

כל זה קשור עם הבירור של מדינת צרפת, שגמטריא "צרפת" עולה 770, שלימות הבירור:  

השלימות דמספר שבע, כפי שכל א' כלול מעשר (שבעים), וכפי שכל א' כלול ממאה (שבע מאות), ושניהם יחד (שבע מאות ושבעים), ויש לומר שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת, נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש…  [הערה 112:] כלומר, לא זו בלבד שנשלמה העבודה וצריכים לפעול הגילוי בעולם (כנזכר לעיל), אלא יתירה מזה, שישנו כבר בפועל ובגלוי, וצריכים רק לפתוח את העינים, כי מכבר "נתן לכם .. עינים לראות".  

כשיש עיניים לראות, מוטל חוב לפתוח אותם ולראות מציאות החדש של העולם מוכן לגאולה!