לרצות באמת גילוי אלקות (פ' וירא)

ב"ה
בשיחה של שבת פרשת וירא, תשנ"ב, הרבי פותח בסיפור מילדותו של הרבי רש"ב (בעל יום הולדת של כ"ף חשון). בגיל 4 או 5 הוא נכנס לזקנו הרבי הצמח צדק ופרץ בבכי באמרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ויענהו הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו." (והרבי מעיר: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה.") גם בשאלה וגם בתשובה יש רמזים לתהליך הגאולה.

מצות מילה היא ברית עם בורא עולם על ידי הסרת העורלה, הסרת דבר של טומאה והעלם. אמנם אנחנו לא בדרגתו של עבודת ה' של אברהם אבינו, אבל לומדים ממנו: אפילו אדם שהגיעה לדרגא ה-99 של שלימות) כנגד 99 שנים, גיל של אברהם אבינו במקרה זה), בכל זאת עליו להתקדם לשלב הבא, לזהות שיש גלוי אלקות גדול עוד יותר, שאליו מגיעים רק על ידי ברית מילה — הסרת העורלה שמכסה את הגלוי (אפילו שזה דבר דק ביותר ולא ניכר בעיניו). אין המטרה כאן "שלימות האדם" (כמה שזה טוב ונעלה) אלא המטרה היא גילוי אלקות. העורלה מכסה ומעכבת שלימות הגלוי ולכן מחוייבים להסיר אותה אפילו בגיל (ובדרגא) 99 (ועל אחת כמה וכמה לפני גיל ודרגא זה).

כדי לבצע את זה אצלנו, צריכים לשאוב מאותו השתוקקות שגרם לילד הרבי רש"ב לפרוץ בבכי, לחוש החסרון אם אין הקב"ה מתגלה אלינו. כל היגיעה בעבודת ה' הוא ממוקד לנקודה זאת: לפעול גלוי אלקות בעולם. למרות כמה שפעלנו, כמה דרגות טיפסנו, כמה נחת גרמנו למעלה — כל עוד שיש איזה העלם והסתר על אלקות בעולם, לא הגענו ליעד. אפילו אם סיימנו כל העבודה בזמן הגלות, עדיין מוטל עלנו לפעול את גלוי אלקות בעולם, הגאולה בפועל. וזה רק יכול להיות אם חשים השתוקקות להתגלות של הקב"ה.

כל זה מודגש במצות מילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם" המצוה היחידה שנמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש. כמו כן הגלוי אלקות שעליו מדובר לא יכול להשאר למעלה מגשמיות העולם — הוא חייב המשכה והתגלות כאן למטה. לנשמה מלובשת בגוף גשמי.

הרבי מסביר שזה קשור להתגלות הניצוץ משיח של כל אחד ואחת בישראל: שכל אחד חייב לגלות את הניצוץ משיח שבו, שזה נפעל על ידי זה שמגלים אותו במחשבה, דיבור, ומעשה שלנו ולהשפיע על סביבתנו. אדם שמגלה ניצוץ משיח שבו פועל גאולה פרטית, וכל הגאולות פרטיות מתווספות לגאולה האמיתית והשלימה. ואפשר לזרז את זה על ידי זה שהאדם ממלא שליחותו של הקב"ה, לנצל כל עשר כוחות הנפש לפועל התגלות הקב"ה בעולם. זה בעיקר על ידי לימוד והפצת תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, שזה עצמו הכנה קרובה להתגלות קשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.

נוסף לזה, הרבי מודיע שכבר הגענו לשלב שאין מניעות ועיכובים לגלוי הנ"ל:

מבואר בשיחתו הידועה [של הרבי רש"ב] בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתלמידי תומכי תמימים הם "חיילי בית דוד" שיוצאים למלחמת בית דוד נגד אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" — עד ש"נצח", כמרומז גם בהמשך הכתובים ד"אשר חרפו עקבות משיחך" — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ש"אמן" (ועאכו"כ ב"פ אמן) מורה על הנצחון במלחמה, שעי"ז נעשה ביאת וגילוי דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

ובהדגשה יתירה בדורנו זה — דור השלישי לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא.

עם הגעינו לסיום עבודתנו, אין שום דבר שמונע, כל מה שנשאר זה לעורר בעצמנו (ובאחרים) ההשתוקקות לגלוי אלקות כמו שהיה לילד הרבי רש"ב, ומתוך זה כל אחד יקיים מצות מילה — להסיר מעצמו כל דבר שמעלים על גלוי ניצוץ משיח שבו (אפילו שזה דבר בדקות וכמעט לא ניכר).

וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריכים פשוט לעורר בעצמנו את אותו ההרגשה של הילד הרבי רש"ב הנ"ל: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה"!*

---

י*נקודה שמתבטא במעשה שהיה בשנת תנש"א, ימים ספורים אחרי "השיחה הידועה" של כ"ח ניסן, שבה צעק הרבי בתמיהה על החסידים ש"אינם מרעישים לפעול ביאת משיח צדקנו תקף ומיד":

_{לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה}

וירא: לרצות באמת גלוי אלקות

ב"ה
בשיחה של שבת פרשת וירא, תשנ"ב, הרבי פותח בסיפור מילדותו של הרבי רש"ב (בעל יום הולדת של כ"ף חשון). בגיל 4 או 5 הוא נכנס לזקנו הרבי הצמח צדק ופרץ בבכי באמרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ויענהו הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו." (והרבי מעיר: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה.") גם בשאלה וגם בתשובה יש רמזים לתהליך הגאולה.

מצות מילה היא ברית עם בורא עולם על ידי הסרת העורלה, הסרת דבר של טומאה והעלם. אמנם אנחנו לא בדרגתו של עבודת ה' של אברהם אבינו, אבל לומדים ממנו: אפילו אדם שהגיעה לדרגא ה-99 של שלימות) כנגד 99 שנים, גיל של אברהם אבינו במקרה זה), בכל זאת עליו להתקדם לשלב הבא, לזהות שיש גלוי אלקות גדול עוד יותר, שאליו מגיעים רק על ידי ברית מילה — הסרת העורלה שמכסה את הגלוי (אפילו שזה דבר דק ביותר ולא ניכר בעיניו). אין המטרה כאן "שלימות האדם" (כמה שזה טוב ונעלה) אלא המטרה היא גילוי אלקות. העורלה מכסה ומעכבת שלימות הגלוי ולכן מחוייבים להסיר אותה אפילו בגיל (ובדרגא) 99 (ועל אחת כמה וכמה לפני גיל ודרגא זה).

כדי לבצע את זה אצלנו, צריכים לשאוב מאותו השתוקקות שגרם לילד הרבי רש"ב לפרוץ בבכי, לחוש החסרון אם אין הקב"ה מתגלה אלינו. כל היגיעה בעבודת ה' הוא ממוקד לנקודה זאת: לפעול גלוי אלקות בעולם. למרות כמה שפעלנו, כמה דרגות טיפסנו, כמה נחת גרמנו למעלה — כל עוד שיש איזה העלם והסתר על אלקות בעולם, לא הגענו ליעד. אפילו אם סיימנו כל העבודה בזמן הגלות, עדיין מוטל עלנו לפעול את גלוי אלקות בעולם, הגאולה בפועל. וזה רק יכול להיות אם חשים השתוקקות להתגלות של הקב"ה.

כל זה מודגש במצות מילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם" המצוה היחידה שנמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש. כמו כן הגלוי אלקות שעליו מדובר לא יכול להשאר למעלה מגשמיות העולם — הוא חייב המשכה והתגלות כאן למטה. לנשמה מלובשת בגוף גשמי.

הרבי מסביר שזה קשור להתגלות הניצוץ משיח של כל אחד ואחת בישראל: שכל אחד חייב לגלות את הניצוץ משיח שבו, שזה נפעל על ידי זה שמגלים אותו במחשבה, דיבור, ומעשה שלנו ולהשפיע על סביבתנו. אדם שמגלה ניצוץ משיח שבו פועל גאולה פרטית, וכל הגאולות פרטיות מתווספות לגאולה האמיתית והשלימה. ואפשר לזרז את זה על ידי זה שהאדם ממלא שליחותו של הקב"ה, לנצל כל עשר כוחות הנפש לפועל התגלות הקב"ה בעולם. זה בעיקר על ידי לימוד והפצת תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, שזה עצמו הכנה קרובה להתגלות קשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.

נוסף לזה, הרבי מודיע שכבר הגענו לשלב שאין מניעות ועיכובים לגלוי הנ"ל:

מבואר בשיחתו הידועה [של הרבי רש"ב] בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתלמידי תומכי תמימים הם "חיילי בית דוד" שיוצאים למלחמת בית דוד נגד אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" — עד ש"נצח", כמרומז גם בהמשך הכתובים ד"אשר חרפו עקבות משיחך" — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ש"אמן" (ועאכו"כ ב"פ אמן) מורה על הנצחון במלחמה, שעי"ז נעשה ביאת וגילוי דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

ובהדגשה יתירה בדורנו זה — דור השלישי לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא.

עם הגעינו לסיום עבודתנו, אין שום דבר שמונע, כל מה שנשאר זה לעורר בעצמנו (ובאחרים) ההשתוקקות לגלוי אלקות כמו שהיה לילד הרבי רש"ב, ומתוך זה כל אחד יקיים מצות מילה — להסיר מעצמו כל דבר שמעלים על גלוי ניצוץ משיח שבו (אפילו שזה דבר בדקות וכמעט לא ניכר).

וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריכים פשוט לעורר בעצמנו את אותו ההרגשה של הילד הרבי רש"ב הנ"ל: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה"!*

---

י*נקודה שמתבטא במעשה שהיה בשנת תנש"א, ימים ספורים אחרי "השיחה הידועה" של כ"ח ניסן, שבה צעק הרבי בתמיהה על החסידים ש"אינם מרעישים לפעול ביאת משיח צדקנו תקף ומיד":

_{לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה}

וירא: לרצות באמת גלוי אלקות

ב"ה
בשיחה של שבת פרשת וירא, תשנ"ב, הרבי פותח בסיפור מילדותו של הרבי רש"ב (בעל יום הולדת של כ"ף חשון). בגיל 4 או 5 הוא נכנס לזקנו הרבי הצמח צדק ופרץ בבכי באמרו: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה." ויענהו הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו." (והרבי מעיר: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה.") גם בשאלה וגם בתשובה יש רמזים לתהליך הגאולה.

מצות מילה היא ברית עם בורא עולם על ידי הסרת העורלה, הסרת דבר של טומאה והעלם. אמנם אנחנו לא בדרגתו של עבודת ה' של אברהם אבינו, אבל לומדים ממנו: אפילו אדם שהגיעה לדרגא ה-99 של שלימות) כנגד 99 שנים, גיל של אברהם אבינו במקרה זה), בכל זאת עליו להתקדם לשלב הבא, לזהות שיש גלוי אלקות גדול עוד יותר, שאליו מגיעים רק על ידי ברית מילה — הסרת העורלה שמכסה את הגלוי (אפילו שזה דבר דק ביותר ולא ניכר בעיניו). אין המטרה כאן "שלימות האדם" (כמה שזה טוב ונעלה) אלא המטרה היא גילוי אלקות. העורלה מכסה ומעכבת שלימות הגלוי ולכן מחוייבים להסיר אותה אפילו בגיל (ובדרגא) 99 (ועל אחת כמה וכמה לפני גיל ודרגא זה).

כדי לבצע את זה אצלנו, צריכים לשאוב מאותו השתוקקות שגרם לילד הרבי רש"ב לפרוץ בבכי, לחוש החסרון אם אין הקב"ה מתגלה אלינו. כל היגיעה בעבודת ה' הוא ממוקד לנקודה זאת: לפעול גלוי אלקות בעולם. למרות כמה שפעלנו, כמה דרגות טיפסנו, כמה נחת גרמנו למעלה — כל עוד שיש איזה העלם והסתר על אלקות בעולם, לא הגענו ליעד. אפילו אם סיימנו כל העבודה בזמן הגלות, עדיין מוטל עלנו לפעול את גלוי אלקות בעולם, הגאולה בפועל. וזה רק יכול להיות אם חשים השתוקקות להתגלות של הקב"ה.

כל זה מודגש במצות מילה, "בריתי בבשרכם לברית עולם" המצוה היחידה שנמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש. כמו כן הגלוי אלקות שעליו מדובר לא יכול להשאר למעלה מגשמיות העולם — הוא חייב המשכה והתגלות כאן למטה. לנשמה מלובשת בגוף גשמי.

הרבי מסביר שזה קשור להתגלות הניצוץ משיח של כל אחד ואחת בישראל: שכל אחד חייב לגלות את הניצוץ משיח שבו, שזה נפעל על ידי זה שמגלים אותו במחשבה, דיבור, ומעשה שלנו ולהשפיע על סביבתנו. אדם שמגלה ניצוץ משיח שבו פועל גאולה פרטית, וכל הגאולות פרטיות מתווספות לגאולה האמיתית והשלימה. ואפשר לזרז את זה על ידי זה שהאדם ממלא שליחותו של הקב"ה, לנצל כל עשר כוחות הנפש לפועל התגלות הקב"ה בעולם. זה בעיקר על ידי לימוד והפצת תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, שזה עצמו הכנה קרובה להתגלות קשר הפנימי של יהודי עם הקב"ה.

נוסף לזה, הרבי מודיע שכבר הגענו לשלב שאין מניעות ועיכובים לגלוי הנ"ל:

מבואר בשיחתו הידועה [של הרבי רש"ב] בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתלמידי תומכי תמימים הם "חיילי בית דוד" שיוצאים למלחמת בית דוד נגד אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" — עד ש"נצח", כמרומז גם בהמשך הכתובים ד"אשר חרפו עקבות משיחך" — "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ש"אמן" (ועאכו"כ ב"פ אמן) מורה על הנצחון במלחמה, שעי"ז נעשה ביאת וגילוי דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

ובהדגשה יתירה בדורנו זה — דור השלישי לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם של חיילי בית דוד להביא את הגאולה בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא.

עם הגעינו לסיום עבודתנו, אין שום דבר שמונע, כל מה שנשאר זה לעורר בעצמנו (ובאחרים) ההשתוקקות לגלוי אלקות כמו שהיה לילד הרבי רש"ב, ומתוך זה כל אחד יקיים מצות מילה — להסיר מעצמו כל דבר שמעלים על גלוי ניצוץ משיח שבו (אפילו שזה דבר בדקות וכמעט לא ניכר).

וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

צריכים פשוט לעורר בעצמנו את אותו ההרגשה של הילד הרבי רש"ב הנ"ל: "שהיה איכפת לו עד כדי בכיה"!*

---

י*נקודה שמתבטא במעשה שהיה בשנת תנש"א, ימים ספורים אחרי "השיחה הידועה" של כ"ח ניסן, שבה צעק הרבי בתמיהה על החסידים ש"אינם מרעישים לפעול ביאת משיח צדקנו תקף ומיד":

_{לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה}