הגזירה התבטלה? מה השתנה?

מה זה אומר שהתבטלה הגזירה של המן? במקומות רבים, כולל דבר מלכות תצוה, הרבי משתמש בביטוי שגזירת המן בוטלה (ביטול גזירת המן). הביטוי הזה דווקא די מפתיע.

היכן במגילת אסתר אנו רואים שצו המלך להחזיר את גזירה הרעה של המן? במגילה כתובה בפירוש את ההיפך: גזירת המן נחתמה בטבעת המלך, וכתוב "כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב". בפועל המלך הוציא צו נוסף: זכותם של היהודים "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם". צו הראשון נשאר במלוא תוקפו (כי "אין להשיב"), ועדיין הרבי קורא לזה ביטול גזירת המן?

בעניין זה נוכל לראות כיצד היא רלוונטית מאוד לגאולה ולשיחות דבר מלכות.

השאלה היא: כיצד ניתן לראות בגזירת המן שהיא התבטלה? כתשובה יש שני אופנים.

ראשית, הכוונה עצמה מאחורי גזירת המן בוטלה באמצעות צו השני. על ידי מתן הזכות ליהודים בממלכתו להגן על עצמם ולאבד את אוביהם, הכוונה המקורית של גזירת המן בוטלה והוחלפה (למרות שלא ניתן היה לבטל את הגזירה עצמה, כנ"ל). האופן השני להסביר את זה הוא ששום דבר לא השתנה עד ללחימה ולניצחון בפועל. רק ביום י"ג אדר שהרגו בפועל 75,000 שונאי ישראל התבטלה הגזירה. עד לאותו יום הכל היה "תיאורטי".

נסתכל על הסיפור ונבין דבר:

גדולתו של פורים מוסברת על ידי אדמו"ר הזקן בתורה אור כקשורה עם מסירות נפש של היהודים.במשך שנה שלמה. גזירת המן "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" נגזרה להתקיים "בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר". מאז גזרת המן (בניסן) ועד י"ג אדר שלאחר מכן עברה כמעט שנה שלמה. חרב השמדה, ל"ע, הייתה מונחת מעל צוואריהם במשך שנה שלמה, ובכל זאת איש לא חשב מחשבת חוץ, לא חשבו להמיר את דתם, לצאת מיהדותם כדי להנצל. זוהי המסירות נפש שמשבח האדמו"ר אלתר.

עם זאת, "ביטול" גזירת המן התרחש זמן קצר — רק חודשיים — לאחר צו הגזירה המקורית. "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי." (מגילה ח, ט). פירוש הדבר ששנה של מסירות נפש הייתה ברובה לאחר גזירת המן "בוטלה". ובכל זאת, המגילה עצמה מספרת לנו שדי בגזירה השנייה לבדה כדי לעורר שמחה – מרדכי יצא מלפני המלך לבוש מלכות, ובנוסף "לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר". עשרת החודשים מכ"ג סיון ועד י"ג אדר היו עשרה חודשים של אור ושמחה? או עשרה חודשים של פחד ומסירות נפש? לכאורה שניהם ביחד.

מה זה קשור לגאולה?

בשיחות דבר מלכות מסביר לנו הרבי שהמשיח כאן, גאולה כאן, ושאנחנו נמצאים בימות המשיח. עם זאת, הרבי זועק גם מהעובדה שאנחנו עדיין בגלות, ושמשיח והגאולה לא הגיעו בפועל ממש. חסידים עדיין מתווכחים אם אנחנו בגלות או בגאולה. אבל אם נשתמש במודל של הסיפור של פורים, נוכל להבין איך לנהל את הפרדוקס.

ביום י"ג ניסן יצאה גזירת המן. מרדכי לבש שק ואפר, בכה ברחוב, אסף 22,000 ילדים יהודיים לצום וללמוד תורה. אסתר ערכה את המשתה, ולאחר מכן תלו את המן על העץ, והמלך נתן את הטבעת למרדכי. בכ"ג בסיון נשלחה הגזירה החדשה. מרדכי לבש מלכות והיהודים שמחו. עשרה חודשים לאחר מכן מתקרב התאריך של י"ג אדר. שונאי ישראל מתחילים להשחיז את נשקם. המציאות ניראה גלותית באופן הגרוע ביותר.

יהודי שחי עם מה שעיניו רואות יכול להתמלא בחשש ופחד, "ה' – תציל אותנו!" אבל יהודי שחי במימד של מרדכי מבין שהקב"ה כבר עשה את שלו עשרה חודשים קודם לכן! הגאולה כבר כאן, אבל צריך לממש אותה בפועל. היהודים עדיין צריכים לנצל את הגזירה השנייה, למעשה "וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם". ה' כבר עשה את שלו; עכשיו זה תלוי בנו!

י"ג אדר נראה כאילו אנחנו עדיין בגלות. אבל מרדכי כבר נתן לנו את כוחה של הגאולה: להתגבר על הגלות הנדמה ולהביא לגילוי את הגאולה שנהיה כבר אז בכ"ג סיון. מציאות, כן, אבל עדיין מופשטת ותיאורטית. אבל מי שמחזיק ב"תיאוריה" יידע מה לעשות כדי להביא את הגאולה לפועל ממש – לקחת באומץ את נשקו ביד ולצאת להתמודד מול האויבים מתוך ביטחון. מי שהמום ממה שעיניו רואות ירצה להסתגר בביתו, לכבות את האורות ולקוות שלא יראו אותו. הוא עשוי להתחנן לה' שיציל אותו, או שיחפש דרכים לפייס את האויבים – כך או כך, הוא נשאר בגלות למרות העובדה שמרדכי שם את הגאולה בידיו.

אנחנו עומדים ביום י"ג אדר! מרדכי בדורנו, הרבי מלך המשיח, כבר שלח את הָאֲחַשְׁתְּרָנִים עם ההחרזה שהגיע זמן גאולתכם. הוא כבר נתן לנו גם את הנשק: חסידות, מבצעים, הקהל, שליחות. והרבי אמר בתוקף שזה "צריך להתבצע על ידך ועל ידך ועל ידך!" מה שנדרש הוא שכל אחד מאיתנו יבין ויפנים את המסר של הרבי ("הדרך הישירה"), וככה יבין כל אחד שהוא יכול ושהוא חייב לעשות את שלו כדי להביא את הגאולה מהתיאוריה המופשטת למציאות — להביא את הגאולה בפועל ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

דבר מלכות כי תצא: ימלא שחוק פינו כבר בזמננו

ב"ה

אחד החידושים הנפלאים וחשובים שהרבי מגלה בשיחות הדבר מלכות נמצא בפרשתנו. הרבי מדבר אודות השילוב שבשבת אחד קוראים פרשת כי תצא (למלחמה) ובמנחה פרשת כי תבוא (אל הארץ — מנוחה ושכר). באור זה הרבי מזכיר פסוק בתהלים "אז ימלא שחוק פינו", וידוע דברי הגמרא על הפסוק (ברכות לא.):

אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה…

הגמרא מדגישה שהמילה "אז" היא לשון עתיד, עד לזמן שתבוא הגאולה. וככה מבואר בכל תורת החסידות כולל שיחות ומאמרים של הרבי שקדמו לשיחה שלנו — שהזמן שבו נוכל (סוף כל סוף) למלאות שחוק פינו הוא זמן הגאולה. וכאן הרבי מגלה את החידוש:

"אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו", אשר, בדורנו זה, שנשיא הדור, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ששמו השני "יצחק", על שם הצחוק והשמחה, הוא נשיא השמיני ("אז" בגימטריא שמונה) לבעל שם טוב, נעשה הענין ד"ימלא שחוק פינו" (לא בלשון עתיד, "אז", אלא) בלשון הוה.

פסוק שבכל הדורות מבואר לדבר על זמן הגאולה עתידה, כעת מתחדש בהבנה בלי תקדים שהוא דבר שקורה (או שיכול לקרות) עכשיו! נוסף לפשט הנפלא שענין זה הגאולתי כבר שייך בזמננו, יש עוד עומק יותר אם נסתכל בהסבר הרבי לגבי הענין "למלאות שחוק פינו".

במאמר דיבור המתחיל "אני לדודי" שיצא לאור בתור קונטרס בשנת תש"נ (שנה אחת קודם השיחה שלנו) הרבי מסביר לנו את הפסוק הנ"ל:­­

על ידי העבודה דחודש אלול, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, שאז יהי' אמיתית הענין דמראה פנים שוחקות [המלך כשהוא בשדה מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות], וכמבואר בכמה מקומות בענין הקניגיא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, שיראו בגילוי שכל המלחמה דטוב ורע (שבעולם הזה) הוא רק בכדי שיהי' שחוק ותענוג, ואז ימלא שחוק פינו, וכל זה — בקרוב ממש.

מזה מובן שבעולם הזה (זמן הגלות) אין אנו יכולים לזהות ולהכיר שהמלחמה שלנו עם הרע (כי תצא למלחמה על אויביך) היא באמת "קניגי", סוג של משחק שמתענג בו המלך שהוא הקב"ה (וגם אנחנו נתענג בה). חוסר הכרה זו שולל "למלאות שחוק פינו" כי המלחמה עם הרע נראה בעינינו כדבר אמיתי, ומציאות הרע היא סכנה תמידית ונוכחית.

אבל זמן הגאולה מלוּוה בגלוי שכל המלחמה היא חלק מתוכנית האלקית לשם תענוג אלקי. להכיר בזה להזדהות בזה מאפשר לנו "למלאות שחוק פינו" למרות שאנחנו בתוך מאבק עם יצרנו הרע. כי הרע כבר אינו אמיתי אלא פשוט חלק מה"קניגי" והמשחק של עולם הזה (כפי שהרבי מסביר בשיחה שפירוש "כי תצא למלחמה על אויביך" הכוונה שאתה למעלה מאויביך — עד כדי-כך שאין להם מציאות אמיתית).

לכן, באומרו שאנחנו כבר כן יכולים "למלאות שחוק פינו" הרבי מודיע שאנחנו כבר יכולים להכיר ולהפנים ענין האמיתי הנ"ל של המלחמה עם "אויבינו". על ידי שמפנימים את הכרה הזו, נעלם כל הרגש של דאגה ופחד, ובמקום יש חיות נוספת להתגבר על האויבים והרע הנדמה, כיון שהאדם כבר יכול לזהות שכל המלחמה היא רק "קניגי" ומשחק הנקבע מלמעלה ואינו מלחמה אמיתית כלל. "אז" נהיה "עכשיו", ויכולים אנו באמת לחיות גאולה עוד בתוך המלחמה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

גלות — אפילו כשאור הגאולה מאיר?

ב"ה

אם לא רואים את האור משמע שלא נמצא?

הרבי (קונטרס ט"ו מנחם אב, תנש"א) מעלה שאלה לגבי הפסוק באיוב — "קץ שם לחושך".  מהפסוק משמע שאם היה שם לא קץ, החושך היה ממשיך. איך אפשר שחושך (חושך הגלות) היה יכול להמשיך אם לא שהקב"ה שם לו קץ? הרי יתגלה אור חדש לעתיד, אור הגאולה, שלא רק דוחה את החושך אלא מבטל אותו לגמרי.למה צריכים לשים קץ לחושך.

הרבי מסביר בעומק ובאריכות, ומגיע לנקודה: יש אור שעניינו להאיר את העולמות. אור החדש דלעתיד, הוא אור שלמעלה משייכות לעולמות, ואפילו כשהוא יאיר לא יהיה לא שייכות לעולמות. לכן הרבי שואל:

דלכאורה, כיון שמצד האור דלהאיר את העולמות אי אפשר שיתבטל החושך (ורק שנדחה מפני האור), וזה שבגאולה העתידה יתבטל חושך הגלות, הוא מפני שאז יהי' גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות, הרי העולם עצמו (כמו שהוא מצד הגדרים שלו, כולל גם הגילויים השייכים לעולם) יהי' נשאר בגלות ח"ו.

מבהיל!  אור הגאולה כל כך נעלה שלא מגלה שום שייכות לעולם (לא סופר אותו, כמו שאומרים) ולכן העולם יכול להשאר בחושך וגלות, ח"ו.

wavelengthsאולי בדוגמה אור "תת-אדום" שאינו נראה לעין של בני אדם אבל מצלמות מיוחדות וסוגים מסויימים של חיות (עטלפים, נחשים, וכדומה) יכולים לקלוט אור זה. להבהב הבזק עצום של אור תת-אדום בפנים של אדם והוא אפילו לו יגיב, כי אינו רואה כלום, כי מדרגת אור תת-אדום אין לא שייכות לעין האנושי. כמו-כן אור החדש יאיר לעתיד ובעולמות לא יקלטו — הגאולה באה והעולם נשאר בגלות, ח"ו.

אבל הרבי הקדים במילה "לכאורה", וממשיך להסהיר שזה שהאור להאיר את העולמות נמשך בתחילתו מאור שלמעלה לשייכות לעולמות הוא מציל את המצב של חושך בלתי נפסק (שזה ה"קץ" שהקב"ה שם בתחילה שגורם שבסוף גם יהיה קץ לחושך.) בלשון הרבי:

ועפ"ז מובן, דהגם שביטול חושך הגלות יהי' ע"י גילוי עצם האור שלמעלה מהאור דלהאיר את העולמות, מ"מ תהי' הגאולה (גם) בגדרי העולם, כי גילוי עצם האור שיהי' בגאולה העתידה יאיר בגילוי גם בהאור שלהאיר את העולמות, ועי"ז – בהעולם.

נכון שלכאורה העולמות היו יכולים להשאר בגלות כי האור שיאיר לעתיד אין לו שייכות לעולמות, אבל בפועל גם אור זה יוכל להאיר בתוך האור שמאיר את העולמות.  אולם עד עתה יש מקום לחשוב שזה יקרה ממילא. אבל הרבי ממשיך עם עוד פרט חשוב:

ביטול החושך שיהי' בגאולה העתידה, יהי' בהעולם בפנימיותו. דהגם שביטול החושך שיהי' לע"ל הוא ע"י שיהי' אז גילוי אור חדש שלמעלה משייכות לעולמות, מ"מ, יהי' העולם כלי גם לאור זה, ועי"ז תושלם הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, שהתחתון (מצד הגדרים שלו) יהי' דירה לו ית', לו לעצמותו.

עלינו לשים לב כאן שביטול החושך "יהיה בהעולם בפנימיותו" דווקא — דבר שלא יהיה ברור ממבט בחצוניות העניינים, אלא דרוש ללמוד להסתכל בפנימיות העניינים. ובנוסף, "העולם כלי גם לאור זה", שמשמע מזה שזה לא בא ממילא אלא על ידי עבודה. זאת אומרת שלא רק שמוטל עלינו להמשיך אור חדש, יש גם עבודה לעשות העולם (כולל הגוף הגשמי והשכל האנושי שלנו) כלי לקבל ולקלוט אור זה. ואחרי זה, "לפקוח את העיניים" כדי לתת לאור להכנס בכלים המתוקנים (שזה הכי חשוב לנו כיוון שהרבי אומר בריבוי מקומות שכבר נמשך הכל וכבר מתוקן הכל ונשאר רק לפתוח את העיניים).

אם נחזור לדוגמה של אור תת-אדום, יש לנו (לצורך המשל הגשמי) את הכח להרחיב יכולת ראיית העין גם לאור תת-אדום. אבל אפילו כך צריכים לפתוח את העיניים ולתת לאור להכנס כדי לגלות זאת. ובנמשל: יש לנו כבר "עיניים לראות", כלים לאור חדש של הגאולה שכבר מאיר, אבל צריכים עדיין להביא את האור פנימה.

והנה הבעייה: הרבי מודיע שהגאולה כבר פה בפשטות, והעולם כבר כלי לזה, אבל צריכים לפתוח את העיניים כדי להביא כל זה לגילוי. וזה הרבי אומר בתחילת המאמר:

והנה ידוע שכל גילוי הוא ע"י תורה (תורה אור). ומזה מובן, דכיון שביטול חושך הגלות הוא ע"י אור, לכן, בכדי לקרב ולמהר עוד יותר את הגאולה העתידה, הוא ע"י הלימוד בתורה בענין האור.

לסיכום: אור הגאולה מצד עצמו למעלה משייכות לעולם, מעבר לכלים שלנו. אבל ביכולתנו לעשות עצמנו כלים לאור זה, כמו שהוא מאיר בפנימיות האור שמאיר את העולמות, בגדרי העולם. אבל זה רק בפנימיות, וכדי לראות צריכים לפתוח את העיניים על ידי לימוד פנימיות התורה, ובפרט בנושא של אור — אור הגאולה, לימוד ענייני משיח וגאולה. רק ככה נוכל להשיג פנימיות העניינים בגדרי העולם ולקלוט אור הגאולה שמאיר. אבל כל עוד שהאור לא נכנס לכלים, ניתן להשאר בחושך הגלות (בחצוניות) אפילו שאור הגאולה מאיר. עלינו לשים קץ לחושך.

יחי אדמו"ר מה"מ לע"ו!

לעילוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

אחרי מות-קדושים: איך לעשות גאולה מגלות

בלימוד השיחות הקודמות של דבר מלכות, אדם מתחיל להתלהט מרעיון הגאולה (תיקון אמירת "עד מתי" מפני הציווי), ומרגיש איך שאנו ממש בסף הגאולה האמיתית והשלימה. מתוך רוב התלהבות, אפשר להרגיש שיש לשכוח מכל טרדות עולם הזה ורק להתעסק בהבאת הגאולה, כמו לעזוב עסק הפרנסה ורק להתעסק בלימוד ופרסום ענייני משיח וגאולה כל היום (כיון שהרבי אמר שהדרך הישרה לביאת והתגלות הגאולה הוא לימוד ענייני משיח וגאולה — אולי נכון שלא יהיה לו שום עסק אלא להביא את הגאולה בלבד?)

כאן, בשיחה של אחרי מות-קדושים, הרבי שולל התנהגות שהיא בקו של "רצוא" בלבד, ומדגיש נחיצות תנועת "שוב" בכלים של עולם הזה. ואידך גיסא, אחד שמודאג כי חושב שכל עמלו בעסק וכיוצא בזה ילך לאיבוד בגאולה, גם אותו הרבי מרגיע בשיחה. עצם הנקודה היא כי "גאולה" היא כל המילה של "גולה" רק בתוספת "אלף", שקאי על אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהגולה נשארת וצריכים אנו רק לגלות בה הקדוש ברוך הוא — לגלות ה' יתברך בגלות עצמה ("פנימיות ענין הגלות ('גולה') הוא ענין הגאולה"). זה בהתאם לדעה של הרמב"ם שבביאת משיח צדקנו (לפחות בתקופה ראשונה) לא יהיה שנוי במנהגו של עולם. העולם ימשיך בדרך הטבע, רק שבני ישראל לא יהיו מוגבלים על ידי גשמיות העולם וחוקי הטבע(!), הנהגה ניסי בתוך הטבע. בלשון הרבי:

גאולה אין פירושה, שע"י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיו (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה ח"ו, אלא משוחררת).

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח"ו "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום ענין. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת — (יגאלו. הגאולה תהי' גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בנ"י — "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, וגם חלקם בעולם — "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

הרבי ממשיך בשיחה על הצורך ל"עולם", ולא מספיק רק ישראל והקב"ה ("הסתכל בשלושה דברים", בלשון פרקי אבות). כי על ידי שאנחנו פועלים על העולם ועל אומות העולם אנחנו פועלים לא רק עילוי בהם, ודירה בתחתונים, אלא גם אותם עילוים פועלים בנשמה שלנו. לזה ירדה הנשמה לעולם! זאת אומרת: אדם עלול לחשוב שכיוון שמשיח מגיע תכף ומיד (אפילו כבר הגיע ברגע לפני זה), עליו לעזוב כל התעסקות בענייני עולם הזה. בא הרבי לתקן את הטעות שלו — דווקא על ידי התעסקות בענייני עולם הזה על פי הוראות תורתנו הקדושה אתה מכניס את ה"אלף" לגולה, ואתה מביא את העניינים למצב של גאולה! לא נכון לברוח מ(ענייני) העולם, אלא "לכבוש" אותו — שאין זה מלחמה נגד העולם, אלא מלחמה נגד ההעלם וההסתר שבעולם. ואיך עושים זאת? בנר מצוה ותורה אור, להאיר את ההעלם והסתר באור אלקי של תורה ומצות שרובן בדברים גשמיים.

הרבי כאן מוסיף ודורש שגם בחצוניותו יהודי צריך להיות בהתאם להיותו חלק של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרבי מסביר:

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת" (שלימות בגשמיות). ועל פי זה יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" — אף על פי שענינם דבגדי כהונה היה (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? לא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהיה בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת" , גם בגשמיות כפשוטה — באופן היפה ומכובד ביותר בכל, עד — בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעולם הזה עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות — ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים) ועל פי זה אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו…בעושר — כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל, עד בגשמיות העולם (עושר).

העולם היום משתנה, והוא מסכים ומסייע ליהודי לקיים תורה ומצות, ולא כפי שהיה פעם. ורואים זאת בגישה המהפכית שהתגלתה אז לראשונה במדינת רוסיה, וגם פעולות של טוב וחסד על ידי כמה מדינות (ראשית ביניהם ארה"ב). והרבי מדגיש שכל זה בעולם הגשמי:

והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה, [כולל — שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על ידי ברכתו של הקב"ה [בדוגמת "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד (עבור בגדי הכהונה), ולחושן" שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא — שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ"ל].

הגאולה "לא בשמיים היא", אלא הגאולה כל כולה "גולה" בתוספת אלופו של עולם, שהקב"ה מתגלה בעולם על ידי תורה ומצות של ישראל (ממלכת כהנים), וגם על ידי התנהגות אומות העולם על פי שבע מצות בני נח, שמרא שישראל הצליחו לעשות מההעלם והסתר של העולם שיהיה דירה לו יברך בתחתונים.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות כי תצא: ימלא שחוק פינו כבר בזמננו

ב"ה

אחד החידושים הנפלאים וחשובים שהרבי מגלה בשיחות הדבר מלכות נמצא בפרשתנו. הרבי מדבר אודות השילוב שבשבת אחד קוראים פרשת כי תצא (למלחמה) ובמנחה פרשת כי תבוא (אל הארץ — מנוחה ושכר). באור זה הרבי מזכיר פסוק בתהלים "אז ימלא שחוק פינו", וידוע דברי הגמרא על הפסוק (ברכות לא.):

אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה…

הגמרא מדגישה שהמילה "אז" היא לשון עתיד, עד לזמן שתבוא הגאולה. וככה מבואר בכל תורת החסידות כולל שיחות ומאמרים של הרבי שקדמו לשיחה שלנו — שהזמן שבו נוכל (סוף כל סוף) למלאות שחוק פינו הוא זמן הגאולה. וכאן הרבי מגלה את החידוש:

"אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו", אשר, בדורנו זה, שנשיא הדור, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ששמו השני "יצחק", על שם הצחוק והשמחה, הוא נשיא השמיני ("אז" בגימטריא שמונה) לבעל שם טוב, נעשה הענין ד"ימלא שחוק פינו" (לא בלשון עתיד, "אז", אלא) בלשון הוה.

פסוק שבכל הדורות מבואר לדבר על זמן הגאולה עתידה, כעת מתחדש בהבנה בלי תקדים שהוא דבר שקורה (או שיכול לקרות) עכשיו! נוסף לפשט הנפלא שענין זה הגאולתי כבר שייך בזמננו, יש עוד עומק יותר אם נסתכל בהסבר הרבי לגבי הענין "למלאות שחוק פינו".

במאמר דיבור המתחיל "אני לדודי" שיצא לאור בתור קונטרס בשנת תש"נ (שנה אחת קודם השיחה שלנו) הרבי מסביר לנו את הפסוק הנ"ל:­­

על ידי העבודה דחודש אלול, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, שאז יהי' אמיתית הענין דמראה פנים שוחקות [המלך כשהוא בשדה מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות], וכמבואר בכמה מקומות בענין הקניגיא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, שיראו בגילוי שכל המלחמה דטוב ורע (שבעולם הזה) הוא רק בכדי שיהי' שחוק ותענוג, ואז ימלא שחוק פינו, וכל זה — בקרוב ממש.

מזה מובן שבעולם הזה (זמן הגלות) אין אנו יכולים לזהות ולהכיר שהמלחמה שלנו עם הרע (כי תצא למלחמה על אויביך) היא באמת "קניגי", סוג של משחק שמתענג בו המלך שהוא הקב"ה (וגם אנחנו נתענג בה). חוסר הכרה זו שולל "למלאות שחוק פינו" כי המלחמה עם הרע נראה בעינינו כדבר אמיתי, ומציאות הרע היא סכנה תמידית ונוכחית.

אבל זמן הגאולה מלוּוה בגלוי שכל המלחמה היא חלק מתוכנית האלקית לשם תענוג אלקי. להכיר בזה להזדהות בזה מאפשר לנו "למלאות שחוק פינו" למרות שאנחנו בתוך מאבק עם יצרנו הרע. כי הרע כבר אינו אמיתי אלא פשוט חלק מה"קניגי" והמשחק של עולם הזה (כפי שהרבי מסביר בשיחה שפירוש "כי תצא למלחמה על אויביך" הכוונה שאתה למעלה מאויביך — עד כדי-כך שאין להם מציאות אמיתית).

לכן, באומרו שאנחנו כבר כן יכולים "למלאות שחוק פינו" הרבי מודיע שאנחנו כבר יכולים להכיר ולהפנים ענין האמיתי הנ"ל של המלחמה עם "אויבינו". על ידי שמפנימים את הכרה הזו, נעלם כל הרגש של דאגה ופחד, ובמקום יש חיות נוספת להתגבר על האויבים והרע הנדמה, כיון שהאדם כבר יכול לזהות שכל המלחמה היא רק "קניגי" ומשחק הנקבע מלמעלה ואינו מלחמה אמיתית כלל. "אז" נהיה "עכשיו", ויכולים אנו באמת לחיות גאולה עוד בתוך המלחמה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

אחרי מות-קדושים: איך לעשות מגלות גאולה

בלימוד השיחות הקודמות של דבר מלכות, אדם מתחיל להתלהט מרעיון הגאולה (תיקון אמירת "עד מתי" מפני הציווי), ומרגיש איך שאנו ממש בסף הגאולה האמיתית והשלימה. מתוך רוב התלהבות, אפשר להרגיש שיש לשכוח מכל טרדות עולם הזה ורק להתעסק בהבאת הגאולה, כמו לעזוב עסק הפרנסה ורק להתעסק בלימוד ופרסום ענייני משיח וגאולה כל היום (כיון שהרבי אמר שהדרך הישרה לביאת והתגלות הגאולה הוא לימוד ענייני משיח וגאולה — אולי נכון שלא יהיה לו שום עסק אלא להביא את הגאולה בלבד?)

כאן, בשיחה של אחרי מות-קדושים, הרבי שולל התנהגות שהיא בקו של "רצוא" בלבד, ומדגיש נחיצות תנועת "שוב" בכלים של עולם הזה. ואידך גיסא, אחד שמודאג כי חושב שכל עמלו בעסק וכיוצא בזה ילך לאיבוד בגאולה, גם אותו הרבי מרגיע בשיחה. עצם הנקודה היא כי "גאולה" היא כל המילה של "גולה" רק בתוספת "אלף", שקאי על אלופו של עולם, הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שהגולה נשארת וצריכים אנו רק לגלות בה הקדוש ברוך הוא — לגלות ה' יתברך בגלות עצמה ("פנימיות ענין הגלות ('גולה') הוא ענין הגאולה"). זה בהתאם לדעה של הרמב"ם שבביאת משיח צדקנו (לפחות בתקופה ראשונה) לא יהיה שנוי במנהגו של עולם. העולם ימשיך בדרך הטבע, רק שבני ישראל לא יהיו מוגבלים על ידי גשמיות העולם וחוקי הטבע(!), הנהגה ניסי בתוך הטבע. בלשון הרבי:

גאולה אין פירושה, שע"י היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיו (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהיתה קודם משועבדת בגלות, נעשית (לא בטלה ח"ו, אלא משוחררת).

והמעלה ושלימות דגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכל משתחרר. אין שום ענינים שנשארים ח"ו "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום ענין. אפילו ה"נדחים" וה"אובדים" (שנקראים כך בתורת אמת — (יגאלו. הגאולה תהי' גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל הגדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בנ"י — "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, וגם חלקם בעולם — "כספם וזהבם אתם", עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל עניני העולם, וכל אחד ואחד בפרט עם כל עניניו.

כל הענינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שיבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית והשיעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.

הרבי ממשיך בשיחה על הצורך ל"עולם", ולא מספיק רק ישראל והקב"ה ("הסתכל בשלושה דברים", בלשון פרקי אבות). כי על ידי שאנחנו פועלים על העולם ועל אומות העולם אנחנו פועלים לא רק עילוי בהם, ודירה בתחתונים, אלא גם אותם עילוים פועלים בנשמה שלנו. לזה ירדה הנשמה לעולם! זאת אומרת: אדם עלול לחשוב שכיוון שמשיח מגיע תכף ומיד (אפילו כבר הגיע ברגע לפני זה), עליו לעזוב כל התעסקות בענייני עולם הזה. בא הרבי לתקן את הטעות שלו — דווקא על ידי התעסקות בענייני עולם הזה על פי הוראות תורתנו הקדושה אתה מכניס את ה"אלף" לגולה, ואתה מביא את העניינים למצב של גאולה! לא נכון לברוח מ(ענייני) העולם, אלא "לכבוש" אותו — שאין זה מלחמה נגד העולם, אלא מלחמה נגד ההעלם וההסתר שבעולם. ואיך עושים זאת? בנר מצוה ותורה אור, להאיר את ההעלם והסתר באור אלקי של תורה ומצות שרובן בדברים גשמיים.

הרבי כאן מוסיף ודורש שגם בחצוניותו יהודי צריך להיות בהתאם להיותו חלק של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הרבי מסביר:

ונוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי' כהן צריך לעשות עבודתו בביהמ"ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו "לכבוד ולתפארת" (שלימות בגשמיות). ועל פי זה יש לבאר, מדוע כהן ששימש "מחוסר בגדים" עבודתו פסולה, "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" — אף על פי שענינם דבגדי כהונה היה (בעיקר) "לכבוד ולתפארת" (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה)? לא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהיה בתכלית השלימות וההידור "לכבוד ולתפארת" , גם בגשמיות כפשוטה — באופן היפה ומכובד ביותר בכל, עד — בגשמיות העולם, מנצלים את כל האפשרויות דעולם הזה עבור העבודה בקדושה.

ובשלימות — ענין הכהונה הוא אצל כהן גדול (שלבש שמונה בגדים) ועל פי זה אולי יש לומר הטעם לכך שהכהן גדול צריך להיות "גדול מאחיו…בעושר — כיון ששלימות הקדושה דכהן גדול קשורה בזה שזה נמשך בשלימות בכל, עד בגשמיות העולם (עושר).

העולם היום משתנה, והוא מסכים ומסייע ליהודי לקיים תורה ומצות, ולא כפי שהיה פעם. ורואים זאת בגישה המהפכית שהתגלתה אז לראשונה במדינת רוסיה, וגם פעולות של טוב וחסד על ידי כמה מדינות (ראשית ביניהם ארה"ב). והרבי מדגיש שכל זה בעולם הגשמי:

והכוונה בזה היא, שזה יגלה עוד יותר איך שהעולם מסייע לעשות דירה בתחתונים ולהביא את הגאולה, [כולל — שבשבוע האחרון מצאו בפינה נידחת בעולם אבנים טובות ומרגליות, על ידי ברכתו של הקב"ה [בדוגמת "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד (עבור בגדי הכהונה), ולחושן" שהעננים הביאום], והכוונה בזה היא — שמנצלים זאת לקישוטי כלה, להוסיף בצדקה, כנ"ל].

הגאולה "לא בשמיים היא", אלא הגאולה כל כולה "גולה" בתוספת אלופו של עולם, שהקב"ה מתגלה בעולם על ידי תורה ומצות של ישראל (ממלכת כהנים), וגם על ידי התנהגות אומות העולם על פי שבע מצות בני נח, שמרא שישראל הצליחו לעשות מההעלם והסתר של העולם שיהיה דירה לו יברך בתחתונים.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה