ב"ה
הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח שאין תלוים ביאת משיח וימות המשיח בשינוי במנהגו של עולם. "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג." "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד." (פרק י"ב) זאת אומרת שאפילו בימות המשיח (בתקופה ראשונה שבהם) העולם ממשיך בדרך הטבע, אבל בני ישראל כבר לא במצב של "שעבוד" לאומות העולם כמו שהיו משך זמן הגלות.
בשיחה של שבת פרשת בראשית, תשנ"ב, הרבי מסביר שעם ישראל הוא עם שנבחר ע"י הקב"ה, ולכן כל הבריאה היא עבורם. על כן מתברר שהאמת היא שאין אומות העולם באמת שולטים עלינו באופן של "שעבוד":
ואף-על-פי שבגלות נמצאים יהודים ב"שעבוד מלכיות", וישנו ציווי של "דינא דמלכותא דינא", ו"לא ימרדו באומות", אל תתגרה בגוים, וכיוצא בזה, הרי הטעם לכך הוא, לא בגלל שליהודים יש מורא ופחד מפני אומות העולם (בזמן הגלות) חס ושלום, שכן אדרבה: יהודים הם בבחי' "ראשית" שבשבילם נבראו אומות העולם, אלא הפירוש בזה הוא, על דרך הציווי "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (ועל דרך זה בנוגע לעמון), שאין זה (כאילו עצה טובה) בגלל שבני ישראל צריכים לירא מהם (בגלל כוחם) וזקוקים להם, אלא כפי שמפורש בפסוק הטעם: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". זאת אומרת: כך קבע הקב"ה את הסדר, כשם ש"ברצונו נתנה לנו" את ארץ ישראל, כך "ברצונו נתנה להם" את ארצות עמון ומואב, ולא לבני ישראל, ולכן "אל תתגר בם מלחמה."
ועל דרך זה בנוגע ל'אל תתגרה באומות' ו'דינא דמלכותא דינא' (וכיוצא בזה), הרי אין זה בגלל פחד, חס ושלום, אלא משום שכך קבע הקב"ה וציוה שכן צריך להיות הסדר בזמן הגלות; אך מובן ופשוט שאין זה נוגע כלל וכלל בכך שישראל (גם בזמן הגלות) הם העם הנבחר, ה"ראשית" של כל העולם וכל אומות העולם.
זאת אומרת שנוסף לזה ש"דינא דמלכותא דינא" הרי זה רק בנוגע לענינים גשמיים מסויימים (דיני ממונות, מיסים וארנוניות וכיוצא בזה), אך לא בנוגע לעניני תורה ומצוות שעליהם יש הוראה ברורה בתורה … הרי גם בנוגע לגופים וגשמיות (וחומריות) של יהודי, נשאר הוא תמיד "ראשית" ולמעלה מאומות העולם, וזה שישנו ציווי "דינא דמלכותא דינא" אין זה בגלל שהוא תחת שעבוד וממשלת אומות העולם, אלא משום שכך קבע הקב"ה את הסדר בגלות ("מפני חטאינו").
הרבי אומר כאן ברור שאין אנו עכשיו במצב של "שעבוד" לאומות העולם בשום פנים ואופן. יותר מזה, הרבי מסביר שזה תמיד היה האמת. בכל זאת, גם ברור שהרבי רוצה לגלות לנו שעברנו מחסום מסויים והגענו להשג חדש: אמנם באמת תמיד המצב היה כך שיהודים בעצם נשמתם למעלה משעבוד לעומות העולם, זה היה בהעלם ולא דבר הנראה לעיני העולם (עולם שבו סבלו עם ישראל בגשמיות וברוחניות). אבל כעת אפשר לזהות שאף-על-פי שהעולם כמנהגו נוהג, אבל בני ישראל אינם במצב של שעבוד לאומות העולם.
רואים את זה בפשטות, שבכל מקום ששם גרים יהודים יש חופש ליהודי לקיים תורה ומצות, כנזכר בשיחה. בפנימיות יותר יש נקודה על פי פנימיות התורה (אבל לא מוזכר בפרוש בשיחה): 70 אומות העולם הם כנגד המידות שבנפש, שמולידות את התגובות הטבעיות שלנו כפי הבנת שכל אנושי בעולם. לפי זה, שעבוד מלכיות מראה על אי-היכולת של האדם להשתחרר מהמידות והתגובות שנולדות משכלו האנושי (המכונות בחסידות "הנחות העולם"). להשתחרר משעבוד מלכיות פרושו שישנו את היכולת והכח להתייחס לעולם לפי שכל של תורה. שאף-על-פי שהוא נשאר עם השכל אנושי שלו, אינו בשעבוד להבנה, למודעות, ולמידות שנולדים ממנו. הוא "משוחרר" להבין את העולם על-פי תורה, ולהוליד מידות משכל של קדושה.
דוגמה לזה: אדם שקשה לו הפרנסה. שכל אנושי אומות העולם שבנפשו טוענים שבמצב כזה הוא חייב למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן) כדי להרבות הכנסות. אבל תורה אומרת שעליו להרבות בצדקה ולהזהר מחילול שבת. למרות שהוא יודע מה תורה אומרת, אם הוא בשעבוד לאומות העולם (שבנפשו) הוא מרגיש אנוס לעשות כפי ששכל אנושי טוען: למעט בנתינת צדקה ולהוסיף שעות עבודה, אפילו בשבת (רחמנא לצלן). להשתחרר משעבוד זה נותן לו את היכולת והכח לא להרגיש אנוס, ואדרבה, להרגיש שדרישת התורה לתת יותר צדקה היא באמת הדבר הנכון. הוא משוחרר מהשכל האנושי והנחות העולם, אפילו שהוא עדיין רואה עולם שמתנהג בדרך הטבע.
אנחנו עדיין רואים עולם כמנהגו נוהג (ועוד לא רואים את הדבר ה' שמהוה את הבריא כל רגע). בכל זאת, הרבי מודיע שאנו משוחררים כבר להתייחס לעולם לפי שכל של קדושה, שכל של תורה, בלי אונס או כפיה מאומות העולם (הן אומות העולם שבנפש, הן אומות העולם שבחוץ). זה בעצמו מעיד על תקופה ראשונה של ימות המשיח!
לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה
דבר מלכות 770 