דבר מלכות בהעלותך: השלהבת עולה מאליה

דברי ספר התניא, פרק לז, מוזכרים הרבה בתורתו של הרבי, שכתוב שם שכל הגלוים של העתיד תלוים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. אבל אין הכוונה שבסיום העבודה בגלות מגיעים לשלב שהכל זורם בלי יגיעה מצדנו. כמעט בכל שיחה בדבר מלכות הרבי חוזר שוב ושוב לנקודה שסיום הגלות אינו סיום העבודה. בשיחה הנוכחית הנקודה באה לידי ביטוי במאמר רז"ל שהכהן צריך להדליק את נרות המנורה (הנרות הכוונה נשמות ישראל) עד שהשלהבת עולה מאליה.

רש"י מביא את המאמר רז"ל הזה על הפסוק "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת", באומרו "כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." לא מספיק שהכהן מביא את האור לנר וככה הנר מאיר, כי הנר גם מאיר כאשר מקרבים את האש (אפילו שהנר עדיין לא ישאר דלוק). לכן כתוב "להעלות" את הנרות — שגם אחרי שהמדליק מסלק את הנר שמעביר אש , הנרות נשארים דלוקים ("מאליה"). הרבי מדגיש שהכוונה פה שהנרות מאירים לבד, בלי שום עזרה מבחוץ.

אף-על-פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות (על ידי אהרן הכהן), הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר בכח עצמו, שלהבת האש עולה "מאליה", ואינה צריכה לפעולת וסיוע מדליק הנרות.

זאת אומרת שאמנם זה נכון שאדם לא מדליק את עצמו — יש לו רבי, משפיעים, מורים, הורים, וכו' שפעלו עליו להיות "דלוק" בהתלהבות בעבודת ה' — עף-על-פי-כן, שלמות העבודה היא בהיותו "דלוק" בלי השפעה מאחרים, שהשלהבת עולה מאליה. מדובר על מעמד ומצב שמציאותו נלהב בעבודת ה' בלי שום השפעה מבחוץ!

חשיבות הנקודה בולטת בתקופתנו אחרי ג' תמוז. כעת אין לנו כל הגלויים המרגשים של הרבי: חלוקת דולרים, כוס של ברכה, ותנועות מעודדות ביד קדשו. אבל אם מישהו יגיד שה"ימים הטובים" היו "אז" כאשר ראו בעיני בשר את הפעולות המחזקות של הרבי — הוא לא תפס את הנקודה! עבודה שלימה ואמיתית לא יכולה להתבצע כאשר יהודי מתלהב כי הוא רואה ומרגיש איך שהרבי "מדליק" את נר נשמתו, אלא רק אחרי זה, שהוא יכול להוכיח שהרבי באמת הצליח כי הוא עולה מאליו. גם כאשר המדליק מסתיר את האש!

אתגר לא פשוט, להביא את עצמנו לעבודת ה' גאולתית בלי סיוע גלוי מבחוץ. אבל מה נעשה שככה המצב, ויש לעשות את זה או, ח"ו, להתקרר. ואם שואלים איך לעשות כזאת עבודה, להיות "שלהבת העולה מאליה", הרבי הכין לנו כבר תשובה בשם הרבי רש"ב: "שטבע העליה שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו."

כמה שיש יותר ביטול, פחות מרגישים את המציאות שלנו (כולל דברים טובים כגון הרגשות ​והחוויות שלנו עם הרבי), ויכולים להתמקד רק על מה שהרבי רוצה מאיתנו. על ידי זה מגלים שאנחנו "דלוקים" להביא את הגאולה באופן יותר מושלמת ואמיתית מאשר היה ב"ימים הטובים" לפני ג' תמוז. השלהבת שלנו באמת תעלה מאליה"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות תזריע-מצורע: צרעת, חולי שבין המלך והעם

בשיחה החשובה הזו, הרבי מביא ביאור על פי חסידות על צרעת, שצרעת היא חולי ששייך למצב של סוף הגלות כאשר מסתיימת עבודת הבירורים. על כך היא מופיעה בתורה בהמשך לפרשת תזריע שמרמזת על לידת נשמתו של משיח. כיון שאנחנו כבר בסוף הגלות וכבר הסתיימה עבודת הבירורים, לכן שייך אלינו ענין הצרעת.

הרבי מתבטא ברור שיש לאמר שכל יהודי בדורנו נמצא בדרגה של אחד שכבר סיים עבודתו ואוחז במצב של מצורע — שבפנימיות הוא מבורר לגמרי, והרע שהתברר כבר מהטוב יוצא לחוץ.

איך שייך מצב המצורע בשבילנו?

בספר לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן כתוב שמתחילים להאיר אורות עליונים בנשמתו של יהודי רק בסיום הבירורים. אם חסר מידת הביטול וכלים הנכונים לקבל את האורות העליונים, אורות אלה של "ענג" אלקי מתהפכים ל"נגע". בעבודת האדם זה מתבטא בתור כעס וקפידה. אפשר לאמר שאחד שהגיע לאורות העליונים שדורשים משיח נאו והכתרת מלך המשיח אבל חסר לו כלים — הוא יכול להפגין חוסר סבלנות כלפי מי שלפי הבנתו מתנגד או מעכב את הגאולה.  זה דוגמת ה"מצורע המשיחיסטי".

אבל מוזכר במאמר תנועה הפכית בצרעת. מסביר אדמו"ר הזקן שנגע צרעת הוא לבן כי נעצר הליכת הדם. בגוף בריא הלב דופק דם לאברים והאברים מחזירים את הדם ללב. בלשון המוכר: סירקולציה (ראה אגרת הקודש ס' 31). במצב שיש הפרעה להילוך הדם (בגלל שהאבר אינו מחזיר את הדם ללב) זה מייצר נגע לבן, סימן צרעת.

את זה נבין יותר טוב מה שהרבי אמר בשיחה של ב' ניסן,תשמ"ח (3 שנים וחודש לפני הדבר מלכות שלנו). שם הרבי מסביר לשון הרמב"ם שהמלך הוא "לב כל קהל ישראל", וכמו שהלב ממשיך דם (ממשיך חיים) לאברי הגוף, גם המלך ממשיך חיות לכל העם.  וכמו שבגוף בריא האברים צריכים להחזיר את הדם אל הלב, גם כן העם צריכים לפעול את זה לגבי חיי המלך (כי אין מלך בלא עם).

איך פועלים את זה? מסביר הרבי: "שמציאותו של המלך תלויה בהעם…שפועלים הם את המלכות…שהעם מכריזים 'יחי המלך' שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של המלך." המלך ממשיך חיים אליך, ואתה מחזיר לו חיים על ידי החרזת יחי המלך — מדהים!

אבל מה אם החזרת החיים אל המלך נעצר? נהיה נגע לבן של צרעת. זאת אומרת: כאשר חסר החזרת "יחי המלך", נוצר מצב של צרעת.

ומה התיקון? כמוסבר במאמרים, ביטול שבא על ידי לימוד התורה הוא התיקון והרפואה לצרעת. והרבי מדגיש שבזמננו מדובר במיוחד על תורה בעניני משיח וגאולה, בפרט מתוך השיחות ומאמרים של הרבי בעצמו. ולימוד זה נותן כלים לרפאות שני סוגי צרעת, גם הקפידה על המתנגד וגם הקושי להחזיר חיים למלך ולהכתיר אותו על ידי הכרזת "יחי המלך".

בוודאי כל אחד יוסיף בלימוד זה, גם בכמות וגם באיכות (כפי הרבי דורש — עד שנוכל לעשות חידושים בתורת משיח וגאולה), וזה יפעל בזריזות הכי אפשרי את הענין של "תורת המצורע ביום טהרתו", שזהו התגלות של מלך המשיח בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

בהעלותך תנש"א: השלהבת עולה מאליה

דברי ספר התניא, פרק לז, מוזכרים הרבה בתורתו של הרבי, שכתוב שם שכל הגלוים של העתיד תלוים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. אבל אין הכוונה שבסיום העבודה בגלות מגיעים לשלב שהכל זורם בלי יגיעה מצדנו. כמעט בכל שיחה בדבר מלכות הרבי חוזר שוב ושוב לנקודה שסיום הגלות אינו סיום העבודה. בשיחה הנוכחית הנקודה באה לידי ביטוי במאמר רז"ל שהכהן צריך להדליק את נרות המנורה (הנרות הכוונה נשמות ישראל) עד שהשלהבת עולה מאליה.

רש"י מביא את המאמר רז"ל הזה על הפסוק "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת", באומרו "כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." לא מספיק שהכהן מביא את האור לנר וככה הנר מאיר, כי הנר גם מאיר כאשר מקרבים את האש (אפילו שהנר עדיין לא ישאר דלוק). לכן כתוב "להעלות" את הנרות — שגם אחרי שהמדליק מסלק את הנר שמעביר אש , הנרות נשארים דלוקים ("מאליה"). הרבי מדגיש שהכוונה פה שהנרות מאירים לבד, בלי שום עזרה מבחוץ.

אף-על-פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות (על ידי אהרן הכהן), הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר בכח עצמו, שלהבת האש עולה "מאליה", ואינה צריכה לפעולת וסיוע מדליק הנרות.

זאת אומרת שאמנם זה נכון שאדם לא מדליק את עצמו — יש לו רבי, משפיעים, מורים, הורים, וכו' שפעלו עליו להיות "דלוק" בהתלהבות בעבודת ה' — עף-על-פי-כן, שלמות העבודה היא בהיותו "דלוק" בלי השפעה מאחרים, שהשלהבת עולה מאליה. מדובר על מעמד ומצב שמציאותו נלהב בעבודת ה' בלי שום השפעה מבחוץ!

חשיבות הנקודה בולטת בתקופתנו אחרי ג' תמוז. כעת אין לנו כל הגלויים המרגשים של הרבי: חלוקת דולרים, כוס של ברכה, ותנועות מעודדות ביד קדשו. אבל אם מישהו יגיד שה"ימים הטובים" היו "אז" כאשר ראו בעיני בשר את הפעולות המחזקות של הרבי — הוא לא תפס את הנקודה! עבודה שלימה ואמיתית לא יכולה להתבצע כאשר יהודי מתלהב כי הוא רואה ומרגיש איך שהרבי "מדליק" את נר נשמתו, אלא רק אחרי זה, שהוא יכול להוכיח שהרבי באמת הצליח כי הוא עולה מאליו. גם כאשר המדליק מסתיר את האש!

אתגר לא פשוט, להביא את עצמנו לעבודת ה' גאולתית בלי סיוע גלוי מבחוץ. אבל מה נעשה שככה המצב, ויש לעשות את זה או, ח"ו, להתקרר. ואם שואלים איך לעשות כזאת עבודה, להיות "שלהבת העולה מאליה", הרבי הכין לנו כבר תשובה בשם הרבי רש"ב: "שטבע העליה שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו."

כמה שיש יותר ביטול, פחות מרגישים את המציאות שלנו (כולל דברים טובים כגון הרגשות ​והחוויות שלנו עם הרבי), ויכולים להתמקד רק על מה שהרבי רוצה מאיתנו. על ידי זה מגלים שאנחנו "דלוקים" להביא את הגאולה באופן יותר מושלמת ואמיתית מאשר היה ב"ימים הטובים" לפני ג' תמוז. השלהבת שלנו באמת תעלה מאליה"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות תזריע-מצורע: צרעת, חולי שבין המלך והעם

בשיחה החשובה הזו, הרבי מביא ביאור על פי חסידות על צרעת, שצרעת היא חולי ששייך למצב של סוף הגלות כאשר מסתיימת עבודת הבירורים. על כך היא מופיעה בתורה בהמשך לפרשת תזריע שמרמזת על לידת נשמתו של משיח. כיון שאנחנו כבר בסוף הגלות וכבר הסתיימה עבודת הבירורים, לכן שייך אלינו ענין הצרעת.

הרבי מתבטא ברור שיש לאמר שכל יהודי בדורנו נמצא בדרגה של אחד שכבר סיים עבודתו ואוחז במצב של מצורע — שבפנימיות הוא מבורר לגמרי, והרע שהתברר כבר מהטוב יוצא לחוץ.

איך שייך מצב המצורע בשבילנו?

בספר לקוטי תורה של אדמו"ר הזקן כתוב שמתחילים להאיר אורות עליונים בנשמתו של יהודי רק בסיום הבירורים. אם חסר מידת הביטול וכלים הנכונים לקבל את האורות העליונים, אורות אלה של "ענג" אלקי מתהפכים ל"נגע". בעבודת האדם זה מתבטא בתור כעס וקפידה. אפשר לאמר שאחד שהגיע לאורות העליונים שדורשים משיח נאו והכתרת מלך המשיח אבל חסר לו כלים — הוא יכול להפגין חוסר סבלנות כלפי מי שלפי הבנתו מתנגד או מעכב את הגאולה.  זה דוגמת ה"מצורע המשיחיסטי".

אבל מוזכר במאמר תנועה הפכית בצרעת. מסביר אדמו"ר הזקן שנגע צרעת הוא לבן כי נעצר הליכת הדם. בגוף בריא הלב דופק דם לאברים והאברים מחזירים את הדם ללב. בלשון המוכר: סירקולציה (ראה אגרת הקודש ס' 31). במצב שיש הפרעה להילוך הדם (בגלל שהאבר אינו מחזיר את הדם ללב) זה מייצר נגע לבן, סימן צרעת.

את זה נבין יותר טוב מה שהרבי אמר בשיחה של ב' ניסן,תשמ"ח (3 שנים וחודש לפני הדבר מלכות שלנו). שם הרבי מסביר לשון הרמב"ם שהמלך הוא "לב כל קהל ישראל", וכמו שהלב ממשיך דם (ממשיך חיים) לאברי הגוף, גם המלך ממשיך חיות לכל העם.  וכמו שבגוף בריא האברים צריכים להחזיר את הדם אל הלב, גם כן העם צריכים לפעול את זה לגבי חיי המלך (כי אין מלך בלא עם).

איך פועלים את זה? מסביר הרבי: "שמציאותו של המלך תלויה בהעם…שפועלים הם את המלכות…שהעם מכריזים 'יחי המלך' שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של המלך." המלך ממשיך חיים אליך, ואתה מחזיר לו חיים על ידי החרזת יחי המלך — מדהים!

אבל מה אם החזרת החיים אל המלך נעצר? נהיה נגע לבן של צרעת. זאת אומרת: כאשר חסר החזרת "יחי המלך", נוצר מצב של צרעת.

ומה התיקון? כמוסבר במאמרים, ביטול שבא על ידי לימוד התורה הוא התיקון והרפואה לצרעת. והרבי מדגיש שבזמננו מדובר במיוחד על תורה בעניני משיח וגאולה, בפרט מתוך השיחות ומאמרים של הרבי בעצמו. ולימוד זה נותן כלים לרפאות שני סוגי צרעת, גם הקפידה על המתנגד וגם הקושי להחזיר חיים למלך ולהכתיר אותו על ידי הכרזת "יחי המלך".

בוודאי כל אחד יוסיף בלימוד זה, גם בכמות וגם באיכות (כפי הרבי דורש — עד שנוכל לעשות חידושים בתורת משיח וגאולה), וזה יפעל בזריזות הכי אפשרי את הענין של "תורת המצורע ביום טהרתו", שזהו התגלות של מלך המשיח בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעלוי נשמת אסתר בת דוד, ע"ה

בהעלותך תנש"א: השלהבת עולה מאליה

דברי ספר התניא, פרק לז, מוזכרים הרבה בתורתו של הרבי, שכתוב שם שכל הגלוים של העתיד תלוים במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות. אבל אין הכוונה שבסיום העבודה בגלות מגיעים לשלב שהכל זורם בלי יגיעה מצדנו. כמעט בכל שיחה בדבר מלכות הרבי חוזר שוב ושוב לנקודה שסיום הגלות אינו סיום העבודה. בשיחה הנוכחית הנקודה באה לידי בטוי במאמר רז"ל שהכהן צריך להדליק את נרות המנורה (הנרות הכוונה נשמות ישראל) עד השלהבת עולה מאליה.

רש"י מביא את המאמר רז"ל הזה על הפסוק "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת", באומרו "כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." לא מספיק שהכהן מביא את האור לנר וככה הנר מאיר, כי הנר גם מאיר כאשר מקרבים את האש (אפילו שהנר עדיין לא ישאר דלוק). לכן כתוב "להעלות" את הנרות — שגם אחרי שהמדליק מסלק את הנר שמעביר אש , הנרות נשארים דלוקים ("מאליה"). הרבי מדגיש שהכוונה פה שהנרות מאירים לבד, בלי שום עזרה מבחוץ.

אף-על-פי שהדלקת והעלאת הנרות באה על ידי היהודי המדליק את הנרות (על ידי אהרן הכהן), הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר בכח עצמו, שלהבת האש עולה "מאליה", ואינה צריכה לפעולת וסיוע מדליק הנרות.

זאת אומרת שאמנם זה נכון שאדם לא מדליק את עצמו — יש לו רבי, משפיעים, מורים, הורים, וכו' שפעלו עליו להיות "דלוק" בהתלהבות בעבודת ה' — עף-על-פי-כן, שלימות העבודה היא בהיותו "דלוק" בלי השפעה מאחרים, שהשלהבת עולה מאליה. מדובר על מעמד ומצב שמציאותו נלהב בעבודת ה' בלי שום השפעה מבחוץ!

חשיבות הנקודה בולטת בתקופתנו אחרי ג' תמוז. כעת אין לנו כל הגלויים המרגשים של הרבי: חלוקת דולרים, כוס של ברכה, ותנועות מעודדות ביד קדשו. אבל אם מישהו יגיד שה"ימים הטובים" היו "אז" כאשר ראו בעיני בשר את הפעולות המחזקות של הרבי — הוא לא תפש את הנקודה! עבודה שלימה ואמיתית לא יכולה להתבצע כאשר יהודי מתלהב כי הוא רואה ומרגיש איך שהרבי "מדליק" את נר נשמתו, אלא רק אחרי זה, שהוא יכול להוכיח שהרבי באמת הצליח כי הוא עולה מאליו. גם כאשר המדליק מסתיר את האש!

אתגר לא פשוט, להביא את עצמנו לעבודת ה' גאולתית בלי סיוע גלוי מבחוץ. אבל מה נעשה שככה המצב, ויש לעשות את זה או, ח"ו, להתקרר. ואם שואלים איך לעשות כזאת עבודה, להיות "שלהבת העולה מאליה", הרבי הכין לנו כבר תשובה בשם הרבי רש"ב: "שטבע העליה שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו."

כמה שיש יותר ביטול, פחות מרגישים את המציאות שלנו (כולל דברים טובים כגון הרגשות והוויות שלנו עם הרבי), ויכולים להתמקד רק על מה שהרבי רוצה מאיתנו. על ידי זה מגלים שאנחנו "דלוקים" להביא את הגאולה באופן יותר מושלמת ואמיתית מאשר היה ב"ימים הטובים" לפני ג' תמוז. השלהבת שלנו באמת תעלה מאליה"!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה