דבר מלכות שמות: להביא לימות המשיח

בפרשת שמות מתחיל תקופה חדשה בדברי הימים של בני ישראל: תחילת גלות מצרים והשעבוד. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" — גלות הראשון ומקור לכל הגליות.

המדרש אומר שסיבת הגאולה ממצרים היתה "בשביל .. שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין". מזה הרבי לומד שהפסוק "ואלא שמות בני ישראל הבאים מצרימה" גם מזכיר ומדגיש הזכות שבה בני ישראל יגאלו ממצרים. זאת אומרת: הפסוק מדבר גם על תחילת הגלות, וגם על הגאולה העתידה מהגלות.

כל הענין ד"הבאים מצרימה" הוא לאמיתתו – "גאולת ישראל". והירידה שבינתיים היא בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל-מנת העלי' שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו –) חלק מהעלי' והגאולה עצמה, עד – העלי' דגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.

במלים אחרות, לא רק שיש "ירידה לצורך עליה" שמצדיק את הירידה למפרע, אלא יותר מזה: הירידה בעצמה היא כבר חלק מהעליה העתידה!

כאן בשיחה הרבי מסביר מאמר חז"ל הידוע לנו מההגדה של פסח:

"אמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות, וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח".

יש בזה 3 דרגות: יום, לילה, וימות המשיח. יום, הוא הזמן שמאיר בגילוי אור האלק. לילה הוא זמן חושך הגלות. ונשאר להסביר ענינו של ימות המשיח. כפי הסבר הרבי כאן, ימות המשיח זה זמן שיש מצב של גאולה (אבל אין זה הגאולה עצמה, אלא "מצב" של גאולה בלבד). מצב הזה של גאולה מתאחד עם זמן הגלות, שבזה יש פריצת כל הגדרים: גאולה, שהיא בלתי מוגבלת, "נמשכת במדידה והגבלה ד"כל ימי חייך" במציאות העולם הזה."

הייתכן כזה דבר? התאחדות גבול ובלי גבול? זה כוחו של נשיא הדור (כגון רבי אלעזר בן עזריה, הנזכר לעיל):

חידושו של נשיא בישראל (נשיא מלשון התנשאות) הוא לקשר ולאחד "כל ימי חייך" של כל א' מבנ"י וכל ישראל – "כל ימי חייך" הגשמיים בעולם הזה ובפרט בזמן הגלות ("לילות") – עם גאולה (יציאה ממיצרים וגבולים) בכלל, ובפרט עם ימות המשיח, הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחרי' גלות; דוקא הנשיא בכחו לחבר ולאחד את הגלות עם הגאולה...

לנו זה מלמד שמשך "כל ימי חייך", כנשמה בגוף בעולם הזה הגשמי והחומרי, יכולים וצריכים לצאת מהגבלות העולם. ויותר מזה: להעמיד את עצמנו במעמד ומצב של ימות המשיח! נכון שהגאולה האמיתית והשלימה תלויה בזה שכל אחד אוחז בדרגה של "תוכו כברו" (שיתנהג באופן של אחד בפה ואחד בלב). למרות זאת, גם בגלות הפרטית שלו (שאין תוכו כברו) הוא מקבל סיועה מיוחדת מהקדוש ברוך הוא, ומקבל את הכוח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה. מפני זה רבי אלעזר בן עזריה שינה את השיטה בביתי מדרשות לתת לתלמידים להכנס אף-על-פי שאין תוכם כברם — כי הוא, בתור נשיא ישראל, נותן להם את הכוח לשנות את הכל אפילו במצב גלותי!

לכן, גם בלילה של גלות, אחרי הירידה למצרים, עם 70 אומות סביב, הוא יכול להביא את עצמו למצב של גאולה — "כל ימי חייך להביא לי ות המשיח". כמה זה מציאותי עבורנו? הרבי נותן הבנה בפשטות:

הלימוד וההוראה מזה מובן בפשטות, ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה:

כמדובר ריבוי פעמים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שנוסף ע"ז שכבר "כלו כל הקצין", כבר עשו בנ"י תשובה, וסיימו הכל, כולל גם – "לצחצח הכפתורים", וצריך רק שהקב"ה יפתח את עיניהם של בנ"י שיראו שהגאולה האמיתית והשלימה כבר ישנה, ויושבים כבר לפני שולחן ערוך, בסעודת לויתן ושור הבר וכו' וכו'…ומ"ימי חייך" בזמן הזה ובמקום הזה, בלי שום הפסק כלל ח"ו (גם אם הוא כבר מבוגר משבעים שנה וכיו"ב), הוא עובר – מיד בתכלית השלימות, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", בהמשך ד"כל ימי חייך" בימות המשיח, וחיים נצחיים שיהיו אז.

ומה תפקידנו בכל זה? תפקידנו הוא להביא לימות המשיח בפועל ממש, בדגש על החשיבות לדעת מי פועל את כל זה:

ובנוגע לפועל הכוונה היא, שהעבודה דבנ"י עתה צריכה להיות "להביא לימות המשיח", לגלות כבר תיכף בפועל איך שהמצב ד"הבאים מצרימה" בגלות הוא באמת מצב ד"גאולת ישראל", עי"ז שמתכוננים בעצמם ומכינים אחרים למצב ד"ימות המשיח". כולל ובמיוחד – בקשר עם יום ההילולא דהרמב"ם – ע"י שמחזקים ומוסיפים בלימוד ספר משנה תורה להרמב"ם, כולל – ע"י ההשתתפות (או להוסיף חיזוק בזה אם משתתף כבר) בלימוד הרמב"ם דכו"כ מבנ"י, ג' פרקים ליום, או פרק א' ליום, או ספר המצוות,ובפרט – בספר הרמב"ם עצמו – הלכות מלך המשיח, בשני הפרקים האחרונים דהלכות מלכים בסיום ספר משנה תורה.

ונוסף ללימודו בזה, להשפיע גם על עוד מבנ"י מסביבתו, אנשים נשים וטף, באופן ד"העמידו תלמידים הרבה", ומהם יראו וכן יעשו רבים. ויהי רצון, שע"י עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב"ם בסיום ספרו, שלאחר שישנו כבר ה"מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה'" – שאז "בחזקת שהוא משיח" – שכבר יהי' מיד "משיח בודאי", עי"ז ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל .. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו'", עד – כסיום הרמב"ם – "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה

ברזל של קדושה (פ' ויחי)

פרשתנו פותחת במילים "ויחי יעקב", אף-על פי שמסופר בפרשה על פטירת יעקב אבינו. בהתאם לזה אמרו רז"ל "יעקב אבינו לא מת — מה זרעו בחיים אף הוא בחיים." הרבי מסביר:

בלשון חז"ל: "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — שחיי יעקב הם חיים נצחיים עי"ז שנמשכים אצל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", חיים אמיתיים על ידי לימוד וקיום התורה, "חיינו ואורך ימינו", ענינו של יעקב…

פרושו של דבר: יעקב חי חיים נצחים נשמה בגוף (כמבואר בכמה מקומות), וכיוון שבעיני בשר רואים הפוך (ש"חנטו חנטיא וקברו קבריא") אז חיים שלו הנצחיים מתבטא לנו דרך חיי זרעו. הם חיים בגלל שהוא בחיים, וגם הוא בחיים בגלל שזרעו חיים. הוא פועל חיים בהם והם מגלים שהוא בחיים.

פרשת ויחי נופל (בהרבה שנים) בקרוב לתענית עשרה בטבת, יום שבו "סמך מלך בבל על חומות ירושלים", שלב ראשון שמוביל לחורבן הבית. בנבואת יחזקאל על החורבן, ה' אומר לא לקחת מחבת ברזל ולעשות קיר ברזל, סימן להמצור. ברזל שייך לחורבן בית המקדש, כדאיתא במדרש "וזאת התרומה גו' זהב וכסף ונחושת .. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש למה שנמשל בו אדום שהחריבו בית המקדש".

אבל ברזל של חורבן, של הסטרא אחרא, מקבל תיקון על ידי "ברזל של קדושה" (מובא ממאמרי אדמו"ר הצמח צדק). ברזל של קדושה זה ענין של "'קשה עורף' למעליותא, החוזק והתוקף (ברזל) דעצם הנשמה, שעל ידי זה מבטלים הברזל דלעומת זה שהוא (קשיות העורף ד)היצר הרע…וענינו בעבודת ה' — השמירה על שלימות התורה, 'אני חומה זו תורה', באופן של חוזק ותוקף ד'ברזל' דקדושה."

לכן ישתמשו בברזל בבית המקדש השלישי, כי אחרי שיתבטל ויזדכך הברזל של לאומת זה שהחריב את הבית, אז משתמשים בברזל של קדושה בבנין הבית. "שהתחלת החורבן והגלות היא התחלת הגאולה, על דרך ובדוגמת הזריעה שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה."

פרשת ויחי היא גם שבת חזק ("חזק חזק ונתחזק"). ה"חיזוק" שקבל בני ישראל לאורך הגלות הוא "ויחי יעקב". ענינו של יעקב תורה, ודווקא בתורה מתגלה חיים הנצחיים של יעקב אבינו (דבר שלא רואים בעיני בשר) — בדרשת חז"ל (שממנה למדים שיעקב אבינו לא מת) — "מקרא אני דורש…." חיזוק לעמוד בחוזק ותוקף של ברזל בעניני קדושה, ובזה "מהפכים הברזל דלעומת זה שהחריב בית המקדש לברזל דקדושה בבנין בית המקדש העתיד" (כי "וכשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אז יכבוש תחתיו הקליפות." [בשם האריז"ל])

יעקב אבינו הוא אחד משלושת האבות שהטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, וזה יהיה גם אצל כל אחד ואחת דבני ישראל לעתיד לבוא, יחד עם כל הדורות שיקומו בתחיה.

על אחת כמה וכמה כל בני ישראל שבדורנו (נשמות חיים בגופים חיים ללא הפסק ח"ו בחיים כלל), ונשיא דורנו בראשנו, וכולם יחד באים לארצנו הקדושה…שאז יהיו לכאחד ואחת מישראל חיים נצחיים כפשוטם, החל מבני ישראל שבדורנו זה, נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, לא רק מאה ארבעים ושבע שנה, כשני חיי יעקב, ולא רק ק"פ שנה כשני חיי יצחק, אלא חיים נצחיים…

והרבי נותן לנו הדרכה איך שדורנו וכל הדורות יכולים להגיע לחיים נצחיים בעולם הזה:

ויהי רצון שההחלטה עצמה על דרך הוספת "מצוה אחת" באופן של זריעה (עוד לפני קיומה בפועל) תהי' ה"זריעה" שתביא צמיחת הגאולה בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש, ביום השבת קדוש זה…העלי' מן הגלות אל הגאולה…ונשיא דורנו — יוסף שבדורנו — ש"לא מת", כמו יעקב אבינו ("אלה תולדות יעקב יוסף"), כידוע ש"נשיא" ראשי תיבות "ניצוצו של יעקב אבינו", ועל ידי ההתקשרות והביטול לנשיא הדור הרי זה נמשך בכל אחד ואחת מאנשי הדור.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דידן נצח, נפוליון, והגאולה

יום הבהיר ה' טבת הוא חג עוצמתי של דור השביעי, אבל נוסף להתוועדויות וקנין ספרים, הדידן נצח הזה דורש שימת לב המתאים עדי להבין אפילו מאין גדולת הנצחון בעניין.  בפרט, לזהות שיום הבהיר ה' טבת הוא סיום ושלימות בעולם של המלחמה שהתחיל בזמן אדמו"ר הזקן — המלחמה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.י

מלחמתו של אדמו"ר הזקן

מגיע ה' טבת בעקבות חודש כסלו, כאשר כולנו עדיין חדורים בסיפור של הקיטרוג על אדמו"ר הזקן ועל הפצת המעיינות, המאסר והגאולה הניסית של י"ט כסלו.  הוא נופל גם כמה שבועות ספורות לפנח כ"ד טבת, יום הסתלקותו של אדמו"ר הזקן, שאירע עקב בריחתו משך 140 יום מנפוליון.

ידוע התנגדותו של אדמו"ר הזקן לנפוליון.  בשיחה של שבת פ'וישב, תשנ"ב, הרבי מתאר המהפכה הצרפתית ונפוליון אך בתכונת הפריקת-עול והפקרות שבהם: דחיית המלך והמלכה, ו"כמביאה את רוח החופש ר"ל מכל עניני דת ואמונה בהקב"ה.". לעומת זאת, השילטון של הצרים ברוסיה היה במשמעט טוטלית למלך, בליווי דת חזק של אמונה בבורא עולם.

בריחתו של אדמו"ר הזקן מנפוליון מראה שבזמנו קליפה זו של נפוליון הייתה בשיא, ולא היה מצב לברר אותה מקרוב.  אבל יבוא זמנו, שלומדים ממעשה שהיה שמובא בשיחה הנ"ל:

ע"ד "נאפאליאן'ס מארש" — שרבינו הזקן ביקש שיודיעוהו ניגון ה"מארש" שעמו עברו הצרפתים את גבולה של רוסי', וכשניגנו הניגון בפניו נענה ואמר שזהו ניגון של נצחון, וסיים – לאחרי משך זמן שהי' "שטאַרק פאַר'דביקות" – סוף כל סוף יהי' דידן נצח! (הערה 52 בשיחה הנ"ל))

מכאן רואים שמאז מחכים לדידן נצח לגבי הקליפה הזאת.  ויותר מזה — הדידן נצח הוא קשור ל"סוף כל סוף", סוף הגלות התחילת הגאולה.

מדינת צרפת, קליפת נפוליון

הניגון הנצחון של נפוליון מנגנים חסידים כבר כמה דורות, אבל לא קראו לזה דידן נצח על צרפת או נפוליון.  בשיחה הנ"ל הרבי מסביר שהיו כמה וכמה שלבים בבירור של צרפת: נסיעות לשם על ידי רבותינו נשיאינו, אמירת דא"ח, שליחות הרבי ורבנית לגור שם 8 שנים, התייסדות סניף תומכי תמימים, והרבה שלוחים ובתי חב"ד.  אבל בליל שמחת תורה, תשל"ד, הייתה מהפכה גדולה: נוכח קבוצת אורחים מצרפת, הרבי התחיל לנגן ההמנון של צרפת (לה מרסייז) עם המילים של "האדרת והאמונה".  הרבי מסביר שזה הפך את הניגון של האומה הצרפתי לקדושה.  אבל בכל זאת, לא רואים שזה נקרא דידן נצח.  שלבים, כן, אבל לא נצחון סופי.

אפשר לומר שפעולות אדמו"ר הזקן למנוע את הנצחון של קליפת צרפת (ונפוליון) מלכבוש את רוסיה היו רק למשך זמן מוגבל.  כי עוד 100 שנה, בסוף נשיאותו של הרבי רש"ב, כן הצליח הקליפה לכבוש את רוסיה — במה שנקרא המהפכה הקומוניסטית, שהצליח, ר"ל, לבצע מטרות נפוליון: מפלת מלכות רוסיה ולנטוע התנגדות חריפה לכל עניני דת ואמונה.

משך אותן שנים שמדינת צרפת עוברת תהליך בירור, מצב יהודי רוסיה הסוביאטית (תחת קליפת סנחריב/נפוליון במלחמה נגד דת ואמונה) היה קשה ביותר.  לא רק יהודים, אבל כל העולם היה בסכנה מפני סיכסוך גרעיני בין ברית המועצות וארה"ב (ראה יחידות כללית י"ג שבט, תשד"מ: "שהעולם כולו נמצא במצב של סכנה איומה”).  ואז קרא משהו ששינה את הכל: דידן נצח.

דידן נצח והסוף (כל סוף) י

 בחודשי שבט-אדר, תשמ"ה, שימו לב לראשונה על ספרים נעלמים מספריית אגו"ח ב-770 למעלה.  כחודש אחרי זה, השליט הזקן הסוביאטי מת, ונבחר למלא מקומו חבר המפלגה בשם מיכאל גורבצ'ב.  משפט הספרים נפתח בכסלו תשמ"ו, וכעבור שנה יצא פסק בית המשפט הפדרלי ביום ה' טבת, תשמ"ז — דידן נצח "הצד שלנו ניצח"!  לא יותר משבועיים אחרי הדידן נצח, עשה גורבצ'ב צעדים שהסטוריונים מזהים כתחילת הדרך להתפרקות ברית המועצות והקומוניזם.

וזה אכן בדיוק מה שאמר אדמו"ר הזקן: "סןף כל סוף יהי' דידן נצח."  בעקבות הדידן נצח של תשמ"ז ומפלת השלטון הקומוניסטי בשנים אחרי זה (תשמ"ט-תנש"א), התחיל הרבי לדבר בצורה חזקה יותר ובבטוים חדשים: י

"סיימנו כל העבודה, גם ציחצוח הכפתורים", "צרפת כא מבורר והעולם מוכן לגאולה", התחיל קיום הנבואה "וכתתו חרבותם לאתים", אפשר כבר "למלאות צחוק פינו", "רק צריכים לפקוח את עיניים", וכדומה.

ובנוגע לענינינו, הרבי חזר כמה וכמה פעמים על הביטוי ש"כלו כל הקיצין", שמזכיר דברי אדמו"ר הזקן ש"סוף כל סוף", שהגיע הקץ, "יהי' דידן נצח".

זאת אומרת: הדידן נצח של ה' טבת, והנצחון על קליפת נפוליון/סנחריב/קומוניזם, זה בא "סוף כל סוף" — שמגיע הקץ האחרון ומתחיל מצב של גאולה.

המלחמה להביא משיח התחיל בזמנו של אדמו"ר הזקן ומסירות נפש שלו להפיץ המעיינות חוצה.  הקליפה של צרפת/נפוליון/קומוניזם התנגד בתוקף להבאת הגאולה, והיה נדרש עבורם 175 של בירורים ומסירות נפש.  אבל בימינו הצלחנו לבטל את הקליפה ההיא ואפילו לפעול בבחינת צרפת שבה התהפכה (כהרבי מסביר בשיחה הנ"ל).

על כן אנחנו עומדים בסוף הגלות, על סף הגאולה, וכבר אין מלחמות — אלא, אולי, מלחמה נגד הביישנות והססנות שלנו (הגלות הפרטית שלנו) שמפריע לנו לראות, לשמוע, ולהבין מה הרבי אומר לנו: שהגאולה כבר כאן ורק צריכים לגלות אותה, ולזה הדרך הישרה היא לימוד ענייני משיח וגאולה ולקבל מלכותו של מלך המשיח!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעלוי נשמת אסתר בת ר' דוד

הגבלות העולם אינן מגבילות יהודי (פ' ויגש)

בפרשתינו כתוב "ויגש אליו (אל יוסף) יהודה," במעמד שיהודה לא ידע שהשליט המצרי מולו באמת אחיו. הוא הבין שזה המשנה למלך מצרים, אבל בכל זאת לא נמנע מלדבר איתו ולדרוש שיחרורו של אחיו הקטן בנימין. יהודה דיבר בכבודו של המשנה למלך, אבל לא ביקש רשות לגשת אליו, ואומר לנו רש"י הוא היה מוכן ללחם אם יוסף לא יסכים לבקשתו. כל זה על מנת לשחרר את אחיו הקטן בנימין.

נשאלת השאלה: מי היה גדול יותרץ יוסף או יהודה? יוסף היה משנה למלך, כל מצרים עשו כל מה שהוא יצווה. לאומת זאת יהודה היה אדם מארץ זרה, בלי זכויות במצרים, ובעבר הוא כבר השתחווה ליוסף בתור משנה למלך. מה השאלה? אלא, יהודה עבר על נמוסי המלוכה ונגש אל יוסף במסירות נפש.
להבין מה זה אומר לנו, הרבי מסביר שתי גישות בהתעסקות של יהודי בעולם:

א) לקבל הגבלות העולם כמו שהן הגבלות (הגבלות של גשמיות, של "הנחות העולם" ומנהגיה)ו"ללכת במנהגי העולם"ף או
ב) להיות לגמרי למעלה מהעולם, ולא להתחשב בו.

הרבי משווה הדרכים האילו למשתה אחשוורוש בפורים, שהיתנהל "כפי רצון איש ואיש". על זה אומר המדרש: "איש ואיש זה מרדכי והמן". אבל אם כן איך אפשר לקיים את הרצונות של שניהם, כיוון מדובר על רצונות הפכיים?! המדרש עונה לשאלה: למלך בשר ודם אי אפשר, אבל לעתיד לבוא הקב"ה יעשה את זה.

איך יכול להיות? רצון מרדכי היהודי לא להשתחוות לשום עבודה זרה, שזה כל דבר בעולם שלא לשם שמיים (אפילו שהוא דבר מותר על פי תורה). מרדכי רוצה שהכל יהיה לשם שמיים.

מול זה עומד המן, שטוען שכיוון שנמצאים בעולם, בגלות, חייבים להתחשב בהגבלות של העולם ו"להשתחוות" להם. שני רצונות הפכיים לגמרי! אבל הרבי מסביר שכאשר יהודי מקושר להקב"ה, הוא למעלה מהגבלות העולם ויכול לחבר הפכים: להיות בתוך העולם בגלות ובכל זאת לא "להשתחוות" ולהשאר למעלה מהגבלות העולם.

זה מסביר שליהודי יש כוח ויכולת לעהתנהג ככה, אבל אינו מובן איך בפועל אדם יכול לעשות שני דברים הפכיים — להתנהג כפי רצון המן, להתנהג על פי הגבלות הגלות, וגם "לא להשתחוות" לגלות?

התשובה היא שאנחנו דור האחרון של גלות ודור הראשון של גאולה, ולכן אפשר לעשות את זה כי העולם הוא עולם אחר ממה שהיה. "ישנו חילוק בין הדורות, שברוב הדורות היו כמה הגבלות מן החוץ, גזירת המלכות וכיו"ב, שלא איפשרו שהיהודי יוכל לעמוד לגמרי למעלה מהגלות, משא"כ בדורנו זה הרי זה תלוי רק ברצונו של היהודי."

באור כל הנ"ל נוכל להבין שכוחו של יהודה הוא למעשה גדול יותר משל יוסף. כיוון שכוחו של יוסף קשור עם מלכות מצריים והגבלותיו, ביניהם נימוסי ומנהגי המדינה. מה שאין כן יהודה, שלא ביקש רשות לגשת אל יוסף, שמראה על כוח גדול יותר, הכוח לשבור גבולות. דווקא התנהגות זו של יהודה שמביא בני ישראל לצמוח בזמן במגוריהם במצריים. כאשר יהודי מתנהג מתוך בתוקף ורחבות (ברייטקייט, בלשון הרבי), הוא פועל שאפילו מלך מצריים מסייע לו.

ע"פ הנ"ל יובן ג"כ הלימוד וההוראה מ"ויגש אליו יהודה" בנוגע לדורנו ותקופתנו, בעמדנו מיד לפני הגאולה האמיתית והשלימה:

למרות התוקף של יהודה בזמנו ומרדכי בזמנו ושל צדיקים ויהודים בכל הדורות — היו בכל הדורות הגבלות מבחוץ, מצד אוה"ע וגזירותיהם על ישראל ר"ל היל"ת, שלא תמיד איפשרו להם להתנהג עם כל התוקף והבעה"ב'תיות.

משא"כ בדורנו זה ובזמננו זה, רואים בפועל שלא קיימים הבלבולים שבעבר, ואוה"ע מאפשרים ליהודים להתנהג כרצונם.

ולכן אין הדבר תלוי אלא ברצונם של בני ישראל, שיהי' "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", כפי שנהוג בפועל בכו"כ מקומות, עם כל התוקף וה"ברייטקייט" (רחבות).

היום, לא רק שאומות העולם לא מגבילים יהודים ויהדות, אלא הם גם מסייעים, ומאפשרים ליהודים להפיץ יהדות, תורה ומצות. וגם לענינים השייכים לאומות העולם עצמם, שבע מצות בני נח. בימינו יהודי יכול ללכת במנהגי העולם אפילו שהוא להתנהג כיהודי עם כל התוקף והבעל-הבתיות. זאת אומרת, כפי רצון מרדכי (למעלה מהגבלות העולם) ורצון המן (כפי מנהגו של עולם).

הרבי מוסיף נקודה חשובה, בשם הרבי ריי"ץ:

שע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כבר סיימו את כל ההכנות לגאולה, וכעת צריכים רק להמשיך את הגאולה בפועל בגשמיות וחומריות העולם (חומריות שנעשית מגשמיות), בגלוי לעיני בשר…היום צריך רק לפתוח את העיניים, ואזי יראו איך שכל העולם תובע שכל יהודי כבר יהי' בהמעמד ומצב דגאולה האמיתית והשלימה…ואין הדבר תלוי אלא ברצונם…

על פי הנ"ל, מוטל על כל אחד ואחת להתנהג בתוקף והבעל-הבתיות ש"בשבילי נברא העולם" לקיים בו תורה ומצות. אין סיבה להתחבות או להתחכם על ידי חכמות ו"קונצ'ן" כי היום העולם מאפשר ליהודי לקיים תורה ומצות, ולהביא את הגאולה — אם הוא רוצה, אם הוא בתוקף. הגאולה נמצאת, ומחבה לנו לגלות אותה על ידי פעולתנו — בלי לבקש רשות!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

שמן, והמשיח שהוא נמשח בשמן (פ' מקץ)

בחנוכה מזכירים ומפרסמים את הנס של פח השמן טהור שהספיק שמונה ימים. המיוחד בשמן זה שהוא נועד לאכילה, אבל לא נאכל לבד, כי אם בלווי מאכל אחר. בהוספת שמן למאכלים שונים המאכלים משבחים. אך שתיית השמן לבדו מזיקה. לכן הענין דורש הסבר: למה חג חנוכה חוגגים בשמן כמו שהוא, ולא על ידי סעודת מצוה (יחד עם יין, לחם, מים) כמו שעושים בכל החגים (כולל פורים, שדומה לחנוכה בכמה ענינים).

הרבי מסביר כל הענינים בתור משל לתורה:

לחם ויין הם מאכלים חיונים, אדם צריך אותם בשביל קיומו. הנמשל הוא נגלה דתורה, שהיא חיוב ליהודי כדי לדעת המעשה (המצות) אשר תעשון.

יין הוא בגדר של "לוקסוס", דבר שגם בלי זה אדם יכול להתקיים. אבל הוא מוסיף תענוג וחיות לסעודתו של אדם. זה משל ל"רזין דאורייתא" (סודות התורה).

שמן הוא גם דבר שאינו חיוני, ואוכלים אותו רק בכמויות מצומצמות בתור תוספת למאכלים אחרים. בנמשל שמן הוא "רזין דרזין" (סודות של הסודות) דתורה.

סיבת חגיגת חנוכה בשמן היא כי חנוכה הוא שלב ראשון בגילוי פנימיות התורה, נ"נשחט מהזיתים" על ידי מסירות נפש של המכבים במלחמתם נגד היוונים (והיהודים המתיוונים שתמכו בהם), ונגד הגישה שלהם שקבלו רק את החצוניות של התורה. ובשמן גופא על ידי שנדלק בנר (ולא על ידי אכילה), שמראה על גילוי למעלה מהפנמה. (מנהג ישראל לאכול מאכלים מטוגנים בשמן (לביבות ("לטקעס") וסופגניות) מראה על רצון ושאיפה להפנים בחינה זו של תורה שנתעורר בדורות אחרי נס חנוכה).

השמן של תורה התגלה יותר משך הדורות: על ידי רשב"י וספר הזוהר; ואחרי זה כתבי האריז"ל; ואחרי זה גילוי החסידות על ידי הבעל שם טוב; ואחרי זה חסידות חב"ד, שמגיש פנימיות התורה באופן שאפר "לאכול" ולהפנים אותו (כמו אוכל) ולא רק "לראות בלבד" (כמו נרות). התקדמות הגילוי של פנימיות התורה קשור למשיח, שהרי התואר "משיח" עצמו מלשון משוח בשמן.

שמן אפשר להדליק כדי להאיר את החושך. כמה שחושך הגלות גודל, גודל הצורך וחיוב לשמן (פירושו: הוספה בלימוד פנימיות התורה). ברגעים אלה, הרגעים האחרונים של גלות, כשהחושך מתגבר, יש צורך יותר מכל הדורות לשמן, עד כדי כך שהרבי אומר שבדורנו שמן (של תורה) הוא דבר חיוני. כי לגבי חושך, פנימיות התורה היא יותר נחוץ מנגלה דתורה.

גילוי השמן שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאח"ז ב)י"ט כסלו הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, שנקרא "משיח" על שם המשיחה בשמן, כמו שכתוב "בשמן קדשי משחתיו", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) .. לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועל אחת כמה וכמה בני ישראל ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'", היינו, שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה, ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמי' חיים זכו") מתורתו של משיח.

לא זו בלבד שבחינת שמן שבתורה בא כתרופה בהתגברות החושך, אלה יותר מזה:

ויש לומר, שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם — שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעו"ז שמנגד לביאת משיח צדקנו, ויש צורך ללחום עם המנגד, שזהו"ע "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח".

המלחמות של משיח נלחמות על ידי "חיילי בית דוד". זה היה כוונת הרבי רש"ב בהתייסדות ישיבת תומכי תמימים — לחנך ולגדל חיילים אילו שיוצאים למלחמה נגד אילו ש"חרפו עיקבות משיחך" (יהודים דתיים שאמונתם במשיח חלש) ומנצחים, ומביאים להתגלות של דוד מלכא משיחא (מלך המשיח). "ובפרט בדורנו זה, שכבר נשלמו כל הענינים, וצריכים רק 'לפתוח את העיניים' ולראות ש'הנה זה (המלך המשיח) בא'."

הרבי מסיים את השיחה ואומר שצריכים להתחזק באמונה וציפיה לביאת משיח, עד כדי-כך שירגיש שכל עוד שמשיח צדקנו לא בא בפועל ממש, יש חסרון מורגש. והעיקר: "להוסיף בלימוד והפצת פנימיות התורה, שמן (רזין דרזין) שבתורה, באופן שמאיר 'על פתח ביתו מבחוץ', 'יפוצו מעינותיך חוצה', 'עד דכליא רגלא דתרמודאי' (המורדים בה')." ככה שהגאולה באה תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין".

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

צרפת התבררה, העולם מבורר (פ' וישב)

הרבי פותח את השיחה של פרשת וישב במה שנאמר כבר כמה פעמים: שאנחנו הדור האחרון של גלות וממילא והדור הראשון של גאולה, כיוון "שהרי כבר סיימו את כל עניני העבודה וכבר עומדים מוכנים לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש."

יש השואלים: הרי הגאולה תלוי' בכך שכל העולם יהי' מוכן לכך, ולא רק אדם אחד או מספר אנשים, לא רק בחלק אחד של העולם, אלא של כל העולם, שהרי הגאולה קשורה ותלוי' בקיבוץ נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ, וגם בבירורן של אומות העולם בכל הארצות. היכן רואים — שואלים השואלים — שינוי בעולם, שהעולם כיום מוכן יותר לגאולה מאשר בדורות הקודמים?!

הרבי עונה על השאלה כך: הרי פיזור העם היהודי בכל העולם הוא אמנם בחצוניותו ירידה גדולה. אבל מטרתה הפנימית של הגלות היא שיהודים, באיזה מקום שנמצאים, "מתלבשים" במנהגי המקום (בלשון חז"ל: אזלת לקרתא הלך בנימוסי'). על ידי התלבשות זו, מבררים ומעלים כל המקום וכל העם שבהם נמצאים.

[שים לב שלשון המדויק של הרבי הוא "זה ש'הגלה הקב"ה את ישרא', במקומות שונים בעולם, הרי זה בכדי לברר, לזכך ולהעלות את הניצוצות המצויים במקום הזה." הרבי משתמש בביטוי זה כמה וכמה פעמים בשיחה בנוגע לבירור צרפת והעולם, אבל רק עם המילים "בירור" ו"זיכוך". הענין "לעלות" לא מוזכר, רק פעם אחת שמדובר בלשון עתיד — מה הולך להיות בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת שיש 3 שלבים — שנים כבר נשלמו (בירור וזיכוך) ואחד עדיין מחכה לנו — להעלות (שהוא עניין "העלאת מ"ן", התעוררות מלמטה, כמבואר במקום אחר.)]

הרבי מתמקד על צרפת, והקשיים שעשו הצרפתים ליהדות משך הדורות, והתנגדותו של אדמו"ר הזקן לנאפוליון באנאפרט, ויגיעתו להביא מפלתו של הגנרל הצרפתי. הרבי מסביר שצרפת בכלל, ובפרט רוח המהפכה הצרפתית, הייתה קליפה שלא היה שייך לבירור בזמן של אדמו"ר הזקן. על כך אדמו"ר הזקן פעל עבור נצחונו של הצר הרוסי (שמצד עצמו לא היה אוהב ישראל), ומסר את נפשו לברוח מצבא נאפוליון כדי לא להיות תחת שלטונו אפילו לרגע.

עם כל זה בדור הרביעי של אדמו"רי חב"ד, הרבי מהר"ש נסע לצרפת. זה מראה על תחילת הבירור של קליפת צרפת. הרבי ריי"ץ גם נסע לשם, אמר שם כמה מאמרי חסידות, ועוד — שלח לשם שלוחים מבני ביתו: בתו וחתנו (הרבי מה"מ והרבנית חי' מושקא) "אשר חיו שם כמה שנים ועבדו, עבודתם בלימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה". כל זה פעל בירור הקליפה, והכשיר את הקרקע לצמיחה העצומה של חיים יהודיים בצרפת מאז ועד ימינו אילה. עד כדי כך שצרפת נהיית לא רק מקבל של ענייני תורה ומצות, אלא גם משפיע.

השם "צרפת" בגמטריא 770, שהוא כתובת של בית המדרש ובית הכנסת של הרבי (770 איסטרן פארקווי בברוקלין). הרבי מסביר ש770 הוא שלימות המספר 7 (שבע מידות הנפש), ומוסיף ש"יש לומר שדבר זה מרמז, שבבירורן של המדינות הללו נגמר ונשלם בירור כל העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי הפרטים"! כיוון שצרפת היא המקום הנמוך ביותר ברוחניות (שבזמן אדמו"ר הזקן אפילו לא היה שייך בירור), סיום הבירור שלה מראה על סיום הבירור של כל העולם. והרבי אומר שזה אכן כבר הסתיים!

שיחה שלימה זו בנושא של צרפת הוא עניין של "פירסומי ניסא". אמנם בדורות הקודמים הרביים והחסידים לא שמו דגש על נסים, אבל כאן הרבי כן שם דגש, לא בשביל להתפאל באופן פסיבי, אלא:

ההכרה וההודאה ונתינת השבח לה' על הניסים שהוא עושה, נוסף על היותם ענין של הכרת טובה — זה גם נוגע לביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה…ומזה מתקבלת הוראה עיקרית: מאחר שכבר עומדים לאחרי כל הענינים, והגאולה עדיין לא באה — דבר נכון ביותר הוא לעסוק בענין של "פירסומי ניסא", לפרסם אצל עצמו ואצל הזולת, ובכל מקום ומקום — את הניסים שהקב"ה עושה עימנו, מתוך ידיעה שבזה קשורה הגאולה האמיתית והשלימה!

זה כולל שבח והודאה על הפיכת העולם למקום שלא מפריע ללימוד התורה וקיום המצות, ושיהודים בכל העולם יכולים לצמוח, אפילו במקומות שלפני לא הרבה זמן היו מנגדים לעניני יהדות. להכיר שהעולם מוכן לגאולה, לפרסם את זה, ולהודות לה' — כל זה מזרז ופועל את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

מהלך הירח — המקבל שנהי' משפיע (פ' וישלח)

חכמנו ז"ל מלמדים שישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה.  חודשי השנה מתחילים בהתגלות הלבנה מחדש כל חודש.  הירח גדל מיום ליום, עד שמגיה למילאו ביום ט"ו לחודש.  לכן, התאריך מראה על מידת גדולו של הירח, עולים מיום א' (ראש חודש) עד ט"ו, מילוי הלבנה (אחרי יום ט"ו הירח מתמעט מיום ליום, כשרואים במוחש).  מה פירוש "מילוי הלבנה"?  היום שהלבנה בשיא התגלותה, ומחזירה אור השמש במידה מקסימלית.  זה גם נקרא "שלימות הלבנה", שלימות החזרת אור השמש.  

השלימות שיש במילוי הלבנה הוא רק שלימות בתור מקבל, שמקבלת ומחזירה אור השמש.  אבל הרבי מסביר ששלימות האמיתית של הלבנה היא בזה שהלבנה נהיית דומה לשמש — משפיע — ולכן אין לה צורך לקבל אור מהשמש! 

כדי להבין את זה צריכים לדעת מה קורה בתנועת הירח משך החודש: בחלק הראשון של החודש, שבו גדל אורו מיום ליום, הירח באמת מתרחק מהשמש.  כמה שיותר הריחוק, כך יותר אורו של הירח.  מה שאין כן בחלק השני של החודש, כאשר הירח בתנועת קירוב אל השמש, ובזמן זה מתמעט אור הירח.  מסביר הרבי: כמה שהמקבל מתקרב יותר למשפיע, יש יותר ביטול, שמונע כוח הירח להאיר.  בחלק השני של החודש הירח מתקרב לשמש כדי להתיחד בחודש אחרי.  זאת אומרת, רק אור הלבנה מתמעט, אבל העצם בדרך לבוא לגלוי.  מתי העצם בא בגילוי? 

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפני עצמו (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא שניהם שוים ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות.  

ועל פי זה יש לומר שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור" (הארה בלבד) מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מיעוט בהגילוי (כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות), שלכן, הולך וניתוסף בהמנין (שמורה ומדגיש התגלות הדבר) דימי החודש (ט"ז, י"ז, י"ח וכו') על ידי בני ישראל, כיון שהולך וניתוסף בהתגלות העצם (שלמעלה מהתגלות האור).  

על-פי זה מובן למה החגים של נגלה דתורה קבועים ביום ט"ו לחודש כי הירח בשיא הגילוי (או, לגבי חג השבועות, בחלק הראשון של החודש כאשר הגילוי גדל).  מה שאין כן י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות, נופל בחלק השני של החודש — כי הגילוי של חסידות הוא התחלה וטעימה של תורתו של משיח ("תורה חדשה מאתי תצא") שקשור עם גילוי העצם (ענינו של חצי השני של החודש).  

ענין זה קשור גם עם פרשת השבוע, פרשת וישלח.  יעקב אבינו סיים את הבירור של ניצוצות של קדושה שנפלו לקליפת לבן הארמי, וממשיך על מנת לפגוש את עשו אחיו.  הפרשה מדברת על סוף זמן הגלות, בסיום עבודת הבירורים.  יעקב כבר מוכן לימות המשיח, להתיחד עם עשו המתוקן (שקאי על יחוד נשמה עם הגוף, וגם יחוד הקב"ה עם ישראל).  

והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שמוכן לימות המשיח), הוא, על דרך ובדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים…אף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז (כשוישלח יעקב) היתה יכולה וצריכה להיות …מכל מקום, לא בא ענין זה בפועל מצד (וב)העולם.  

אבל, לאחרי "מעשינו ועבודתינו" דכל בני ישראל במשך כל הדורות, כולל ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי"ט כסלו, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"…כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי ש[כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו] הודיע והכריז כבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש — היינו שיושבים יחד עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") ב"שולחן ערוך" לסעודת הנישואין, הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר…  

מזה שהפרשה מדברת על זמננו — סוף הגלות שמסתיימת כבר עבודת הבירורים, ומוכנים להשתנות ממציאות של מקבל למציאות של משפיע.  וזה על ידי שמגלים בפועל ממש היחוד של הקב"ה וישראל.  ועוד:  

ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים), אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.  

כל זה קשור עם הבירור של מדינת צרפת, שגמטריא "צרפת" עולה 770, שלימות הבירור:  

השלימות דמספר שבע, כפי שכל א' כלול מעשר (שבעים), וכפי שכל א' כלול ממאה (שבע מאות), ושניהם יחד (שבע מאות ושבעים), ויש לומר שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת, נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.  

…ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש…  [הערה 112:] כלומר, לא זו בלבד שנשלמה העבודה וצריכים לפעול הגילוי בעולם (כנזכר לעיל), אלא יתירה מזה, שישנו כבר בפועל ובגלוי, וצריכים רק לפתוח את העינים, כי מכבר "נתן לכם .. עינים לראות".  

כשיש עיניים לראות, מוטל חוב לפתוח אותם ולראות מציאות החדש של העולם מוכן לגאולה! 

שוכבים ויושנים במקום המקדש?! (פ' ויצא)

בפרשתנו קוראים אודות יעקב אבינו בבריחתו מפני רוגז אחיו עשו. הוא מגיע לבית אל ובאופן פתאומי שקעה השמש שלא בעונתה, "וישכב במקום ההוא" לישון לילה. בהקיצו מחרת בבוקר הוא קולט בפחד איפה הוא נמצא — הר המוריה, מקום המקדש דלעתיד. "וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם."

הרבי בשיחה של הדבר מלכות מרחיב הסבר נפלא על שינת יעקב אבינו "במקום ההוא — מקום המקדש…".

כשקוראים את המילים "מקום המקדש" עלינו להזכר שזה הביטוי של הרבי בקונטרס בית רבינו שבבבל (שיצא לאור שבועות ספורים לפני השיחה שלנו). בקונטרס בית רבינו שם הרבי מודיע שהבניין 770 איסטערן פארקווי הוא בעצמו "מקום המקדש". קרוב לאמר שהרבי רוצה לרמוז שגם אנחנו במצב של "וישכב במקום ההוא" ב"מקום המקדש" שבבבל (בזמן ומקום הגלות).

אבל כאן הרבי מוסיף הבנה פנימית והופכית מהפשט: אמנם לשכב ולישון במקום המקדש הוא על פניו עניין של היפך הכבוד הראוי, אבל אפשר לבאר את זה ממש למעליותא. בזמן שאדם שוכב לישון יש השוואה בין הראש והרגליים, העליון והתחתון ואין חילוק בין מעלה ומטה.

אף-על-פי שזה ירידה גדולה עבור החושים והכוחות הנעלים של ראיה, שמיעה, ודיבור, וכו' — שהם עכשיו באותה דרגה של הרגליים ולא בגילוי בזמן שינה. אבל בזה משתקף גילוי העצמות, כי עצמות למעלה מכל חילוק בין ראש ורגל, מעלה ומטה, רוחני וגשמי. נכון שאדם בהקיץ יכול לגלות כוחות אלו, אבל זה גם מגלה התחלקות במציאותו. מה שאין כן בשינה, שלא ניכר התחלקות הכוחות, וזה מראה על יחוד עליון ותחתון — עצמותו יתברך.

אם כן, אולי נכון להמשיך לישון ולא להתעורר כדי לא לאבד גילוי הנעלה של עצמות? על זה הרבי עונה שלא נפסיד כלום: כי גם שנעור משינה זו, נמשך גילוי העצמות גם בכוחות הגלויים הנ"ל. כי גם כאשר נעור יעקב אבינו משנתו בהר המוריה, וראשו חוזר למעמדו העליון לגבי שאר אברי הגוף, אף-על-פי-כן נמשך ונתגלה עצמותו יתברך. אפילו בקומתו הזקופה הוא ממשיך "ההשתוות והתאחדות בין גשמיות ורוחניות (גם בגדרי מציאותם) על-ידי גילוי העצמו שלמעלה משניהם." ודרך זה עושים פה למטה דירה בתחתונים.

זאת אומרת שזה שיושנים במקום המקדש, מקום של גילויים הנעלים ביותר של אלקות, אין זה גנאי, אלא הוא קשור עם העבודה לפעול התגלות עצמותו ומהותו ממש! ולכן הרבי מדגיש כאן לימוד ענייני משיח וגאולה:

כעת צריך רק להיות, שיפתחו את ה"לב לדעת", ויפקחו את ה"עינים לראות", ויפתחו את ה"אזנים לשמוע"…נוסף על לימוד התורה וקיום המצוות בכלל — ללימוד פנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת החסידות וקיום הוראות רבותינו נשיאינו, כולל — ללמוד בעניני הגאולה, באופן שזה יפתח את הלב והעינים והאזנים — ושיבינו, יראו וירגישו בפשטות ממש בגשמיות העולם — את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, וללמוד תורתו של משיח (פנימיות התורה) באופן של ראי', שכל זה כבר ישנו מן המוכן, צריך רק לפקוח את העינים ואז יראו זאת!

על ידי לימוד זה אנחנו אכן נעורים משנתנו, אבל לא נפסיד המעלה הנפלאה של שינה (גילוי העצמות), אלא נמשיך את המעלה הזאת כאן בעולם הזה הגשמי באופן של הקיץ, לעולם שהוא כלי מוכן לקבל את הגילויים!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

עצם המציאות מתגלה (פ' תולדות)

ב"ה

בשיחות שנאמרו בקשר לפרשת תולדות בשנת תשנ"ב, הרבי מבאר מושג פשוט אבל עמוק, והוא: ההבדל בין "עצם מציאות" של האדם, ובין התגלות של אותו עצם מציאות. למה הדבר דומה? להבדל שיש בין לידת האדם לפעולותיו. לידת האדם היא תחילת עצם מציאותו שעליה תלוים כל מה שהוא יעשה בעתיד משך חייו (כי אלמלא לידתו, לא היה לו מציאות כדי לפעול, ופשוט) אבל לעת עתה (ברגע הלידה) עדיין אין לו פעולות. מקביל לזה, יש לידת הלבנה בראש חודש (השיחה נאמרה בשבת אחרי ראש חודש כסלו). אחרי לידת הלבנה, משך 15 (ט"ו) ימים אור הלבנה מתפשט ומתגבר. שיא התאורה היא ביום ט"ו לכל חודש, יום שבו "סיהרא באשלמותא", שלימות התגלות כח הלבנה להאיר. [יש להעיר שבשיחת פרשת וישלח הרבי מסביר מעלה המיוחדת של חלק השני של החודש, ואין כאן המקום להאריך.] אבל כל המעלה של ט"ו לחודש, שלימות הלבנה, נמשך ומשתלשל מגלוי הראשון של עצם מציאותה בראש חודש.

כאשר מדובר על מציאותו של אדם, הרגע הראשון של עצם מציאותו זה שעת לידתו, ביאת הנשמה לגוף גשמי. כל מה שהוא יעשה משך כל ימי חייו מושרשים ברגע הראשון של התגלות מציאותו. לכן, רגע זה של לידתו הוא העיקר, אשר הרבי אומר: "ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאחר זה (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם 'ראש (חודש)', בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם."

כל הבא אחרי הלידה הוא לא יותר מהתפשטות והרחבת הגלוי של הרגע הראשון. חשיבות כל הבא אחרי (מעשים הטובים שלו) היא שהמעשים הטובים מגלים בעולם עצם מציאותו כנשמה אלקית — ובזה שלימות מציאותו. אף-על-פי-כן, העיקר הוא הרגע הראשון, התגלות עצם מציאותו, לידה. ורואים בחוש שבלידת התינוק חוגגים בשמחה את לידתו, וזה למרות שהתינוק עדיין לא עשה שום פעולות בעולם. מסביר הרבי:

מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם, "ישראל וקוב"ה כולא חד", גם לולי קיום התורה ומצות, "דרכים נאים ומעשים טובים", כבמשל דמלך בשר ודם שיש לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם "דרכים נאים ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש להם "דרכים נאים ומעשים טובים", שראוי לאהוב אותם גם מצד השכל, לא ניכרת כל כך האהבה העצמית). אבל, מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו יתברך (שישראל הם חד עם עצמותו יתברך), ולא (כל כך) להמציאות דישראל עצמם, מעלה שלהם.

מובן מעצמו אהבת האב לבנו שיש לו "דרכים נאים ומעשים טובים". אבל אהבת האב לבן שאין לו "דרכים נאים ומעשים טובים"? בזה מתגלה שהאהבה אינה נובעת מנחת האב ממעשי הבן, אלא מעצם מציאותו כבן לאביו.

כל זה מראה על חשיבותו של גוף הגשמי והחומרי של יהודי, שאין לו מעלה מצד עצמו, ואף-על-פי-כן ה' בחר בגוף הגשמי והחומרי של יהודי. ככה, הגוף של יהודי מבטא הקשר העצמי עם ה' יותר מנשמתו — כי הנשמה יש לה מעלה מיוחדת שהיא חלק אלקה ממעל )דוגמת הבן שדרכיו נאים ומעשיו טובים). על-ידי התלבשותה בגוף גשמי וחומרי, ועבודתה לברר ולזכך אותו, מגלה הנשמה שגם לה יש קשר עצמי עם הקב"ה בלי שום קשר למעלות המיוחדות שיש לה.

כל הנזכר לעיל לגבי לידת התינוק, ולידת הלבנה בראש חודש שייכים לענין הגאולה. כמו שלידה כפשוטה, וגם לידת הלבנה, היא רגע אחד שכולל כל עצם מציאותו של האדם (הלבנה), כמו כן רגע הגאולה הוא התגלות עצם הנשמה שלמעלה מכל השמות שנקרא לה, אפילו יחידה, אפילו חלק אלקה. כמו יהודי שנעור משנתו, עוד לפני אמירת "מודה אני", הוא כבר נעור לעצם מציאותו. וכן ברגע הגאולה אנחנו מתעוררים למציאותנו האמיתית, עצם מציאותנו.

נוסף לזה, לכל יהודי יש הניצוץ משיח שבו. הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו באה על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו — התגלות עצם הנשמה ממש. בזה הוא נעור משנתו וממשיך לגלות עצם זה בפועל ובגלוי, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. ואיך לפועל שנעור משינה? מבאר הרבי:

שכאשר החיות דכאחד ואחת מישראל הוא בענין המשיח הנזכר לעיל, הרי מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש.

זה ענינו של "אויר של משיח", שדרכו מרגישים "רוחו של מלך המשיח" — העצם — שאויר חיוני יותר מאכילה ושתיה, ולמעלה גם מאורו של משיח. ומסיים הרבי:

ויהי רצון והוא העיקר — שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, על ידי משיח צדקנו — "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד". וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע:

ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" — נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה על ידי המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" — שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחר זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו כו'…

נחוץ פשוט להתעורר, ולהכריז על מציאותו של מלך המשיח ("יחי המלך"), שהוא עצם מציאות שלנו, ועל ידי זה פועלים התגלות מלך המשיח בעולם, ומקבלים פני משיח צדקנו, ופעולים את הגאולה האמיתית והשלימה — הכל בפועל ממש!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

מקום של בית המקדש בגלות

קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל

בספר יחזקאל כתוב שה' אומר לבני ישראל: וָאֱהִ֤י לָהֶם֙ לְמִקְדָּ֣שׁ מְעַ֔ט בָּאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁם (יחזקאל יא, טז). חז"ל (מגילה כט, א) מפרשים את הפסוק שאפילו בחוץ לארץ, בזמן ובמקום גלות, קיים "מקדש מעט" שהו מעין המקדש הגדול בירושלים. רבי יצחק אומר "אילו הבתי כנסיות ובתי מדרשות בבבל, ורבי אליעזר אומר שזה "בית רבינו שבבבל".

הרבי בשיחה מסביר שאין כאן מחלוקת, וכל אחד מהתנאים מסכים עם הדעה של השני. המחלוקת היא רק לגבי מהו העיקר והדבר החשוב בקיום הנבואה של "מקדש מעט". לפי רבי אליעזר, העיקר הוא בית המדרש (מקום לימוד) ובית הכנסת (מקום תפילה) של "רבינו". לכל בית כנסת יש בחינת מקדש מעט, אבל שלימות הענין ועיקרו נמצא בבית כנסת ובית מדרש של הרב שלפי פסקי דינים שלו הולכים בני העיר — "רבינו". ועוד בשלימות יותר יש מקום אח שהוא המקדש מעט בזמן הגלות: בית הכנסת ובית המדרש של נשיא הדור.

אמרו חכמים: בכל מקום שגלו שכינה עמהן, גלו למצרים שכינה עמהן .. גלו לבבל שכינה עמהן …" היכן בבבל? אמר אביי בבתי כנסיות של הוצל ובבתי כנסיות של דשף ויתיב בנהרדעא — זמנים כאן, זמנים כאן. הם שני בתי כנסיות מיוחדות שהיו בבבל: האחד היה בקירוב מקום לבית מדרשו של עזרה הסופר, והשני היה בנוי מאבנים של בית הקדש בירושלים שהביאו לבבל ותמיד היתה שכינה מצויה שם (היה ניכר שם שהשכינה שורה) (רש"י). השם "שף ויתיב" (פירושו: נסע וישב) מגלה "שנסע מקדש וישב שם" שהוא היה בית המקדש בימים ההם, "היינו, שגילוי השכינה שהי' במקדש בירושלים (ולא במקום אחר), נסע וישב במקום מיוחד בבבל, תמורת המקדש בירושלים."

מובן ונכון שהשכינה שורה בכל בית כנסת שבו יהודים מתווספים לתפילה, ובכל בית מדרש שלומדים בו תורה. אבל אין השכינה בהתגלות כמו בבית הממקדש שהיה קיים, או בבתי כנסיות המיוחדות (בזמן הגלות). כמו-כן נמצא לגבי כל בית כנסת ש"בתי כנסיות שבכל ארץ העמים שיקבעו לעתיד בארץ ישראל מחובר לבית המקדש…תחזור גילוי שכינה לירושלים ולא תשאר שם במקום שגלו ישראל כבר" (חדא"ג מהרש"א). כאן הרבי מוסיף:

ועל פי זה ניתוסף עוד יותר בגודל המעלה ד"מקדש מעט" — דכיון ש"שבירושלים הבנויה לעתיד יהיה חוברה לה למקדש יחדיו כל מקומות של בתי כנסיות שהיו בעולם הזה" , "נמצא עתה בגלות .. בית הכנסת הרי הוא מקום המקדש גופיה דלעתיד."

ויתירה מזה יש לומר — שהמקדש דלעתיד (ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים") יתגלה תחילה בהמקום "שנסע מקדש וישב שם" בזמן הגלות ("בית רבינו שבבבל"), ומשם יועתק למקומו בירושלים:

השראת וגילוי השכינה בה"מקדש מעט" העיקרי שבבבל היא גם "כשהן נגאלין" — כמבואר בהמשך הסוגיא ש"אף כשהן נגאלין שכינה עמהן, שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן ("את שבותך" כמו עם שבותך) מבין הגליות", כלומר, גם ברגע האחרון דהגלות נמצאת השכינה בהמקום שגלו ישראל, "שנסע מקדש וישב שם", ומשם שב הקב"ה עם כל בנ"י להמקדש שבירושלים להשרות ולגלות בו שכינתו לעולם ועד.

וכיון ש"הקב"ה שב עמהן מבין הגליות", מה"מקדש מעט" ("בית רבינו שבבבל") "שנסע מקדש וישב שם", נמצא, שבמקום זה מתחילה ונעשית גאולת השכינה, התגלותה בכל התוקף והשלימוסת (לא רק באופן ד"מקדש מעט"), שזהו ענין מקדש העתיד.

הרבי ממשיך לבאר הנקודה שהמקום של המקדש מעט המיוחד (בית רבינו שבבבל) הוא המקום שבו תתגלה השכינה לראשונה, ומשם מעתיק ממקומו למקום המקדש בירושלים. ועכשיו הרבי מגיש לנו חידוש עצום:

ואולי יש לומר, שמרומז בלשון הרמב"ם (בהלכות מלך המשיח) "ובנה מקדש במקומו" — דלכאורה: מהו הצורך להשמיענו כאן שבנין המקדש הוא במקומו? ולאידך, למה אינו מפרש המקום, "ובנה מקדש בירושלים"? — ש"במקומו" רומז גם על מקומו של מלך המשיח בזמן הגלות (לפני ש"הרי זה משיח בודאי"), היינו, שבהיותו בגלות (ששם יושב וממתין ומצפה לגאול את בני ישראל ושכינה עמהן מהגלות) בונה מלך המשיח מקדש (מעט) שהוא מעין ודוגמת המקדש שבירושלים (כמו "בי כנישתא דשף ויתיב", "שנסע מקדש וישב שם"), בתור הכנה למקדש העתיד, שיתגלה תחילה שם, ומשם ישוב (עם הקב"ה ובני ישראל) לירושלים.()

הנשיא הוא הכל

עכשיו בשיחה (אות ה) הרבי מבאר הענין ששם המקדש מעט המיוחד — "בית רבינו" — שמדגיש המעלה המיוחדת שיש בו בתור שלימות הגילוי של בית המקדש בזמן הגלות: כי הוא הבית (בית כנסת ובית מדרש) של רבינו — נשיא הדור. וכידוע הרש"י המפורסם "הנשיא הוא הכל".

השכינה שורה בבית המקדש בשביל ובתוך ישראל. וגם בעניינינו — השכינה "עמהם" בכל מקומות הגלות בגלל אהובים הם להקב"ה. גילוי השכינה שהיה בבית המקדש (ומעין זה בכל בית כנסת ובית מדרש) היא כי שמתווספים שם מספר גדול של בני ישראל. בזמן בית ראשון היו כל ישראל באים, ובבתי כנסיות רק מעט. מזה מובן שהמעלה המיוחדת של בית רבינו היא מפני שנמצא שם נשיא הדור, ועל כן כל ישראל נמצאים שם כי הנשיא הוא הכל! ומשם נמשך גילוי שכינה לכל הבתי כנסת ובתי מדרשות — אורו של בית רבינו יוצא להאיר את כל העולם!

ויש לומר, שביתו של נשיא הדור, שכולל כל הדור, הוא על דרך ובדוגמת "תלפיות", "תל שכל פיות פונים בו", כדרשת חז"ל בנוגע לביהמ"ק.

ועוד ועיקר — מעלת "בית רבינו שבבבל" בנוגע להגאולה:

"רבינו", נשיא הדור, הוא גם המשיח (גואלן של ישראל) שבדור, כמו משה רבינו (הנשיא הראשון), "גואל ראשון הוא גואל אחרון", כיד שבכל דור ישנו "אחד הראוי מצדקתו להיות גואל, ולכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו כו'", ומסתבר לומר שהוא נשיא הדור, כמפורש בגמרא בנוגע לרבי יהודה הנשיא: "אמר רב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש", "אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש", הנשיא שבדור.

הרבי מוסיף בהערה על המילים "אמר רב": רבינו שבבבל, שהוא כמו רבינו הקדוש בארץ ישראל — ועל פי זה יש לאמר שבדברי רב "היינו רבינו הקדוש" פסק גם בנוגע לעצמו ש"היינו רבינו שבבבל". בזה הרבי מגלה לנו בלי ספק שכל מה שנאמר פה לגבי נשיא הדור שהוא משיח הדור — הוא ענין שהרבי פוסק על עצמו!

הרבי חוזר לענין המקום שלהמקדש מעט, ואומר שענינו העיקרי של בית רבינו שבבבל הוא לאסוף כל בתי כנסת ובתי מדרשות בבבל ולקיים אותם בארץ ישראל, מחוברים לבית המקדש. זה אומר שהוא לא רק המקדש מעט העיקרי, אלא גם "מקום המקדש גופי' דלעתיד", שבו יתגלה המקדש דלעתיד, ומשם ישוב לירושלים. על פי זה יש לבאר כל הנ"ל בנוגע ל"בית רבינו שבבבל" בדורנו זה — ביתו (בית הכנסת ובית המדרש) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו."

היו עשר גליות לליובאוויטש, עד שהרבי ריי"ץ הגיע לביתו ב-770 איסטערן פארקווי. "וגם לאחרי הסתלקותו [של הרבי ריי"ץ] קדושה לא זזה ממקומה, ואדרבה, באופן ד"מעלין בקודש", "מוסיף והולך", עד ביאת גואל צדק." משם, מאמריקה, מעלים את כל העולם, וחוץ לארץ נעשה ארץ ישראל, וארץ ישראל מתעלה לדרגת ירושלים ששם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות יהיו מחובר לבית המקדש "בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, נשיא הדור, שהוא המשיח (גואלן של ישראל) שבדור, ועוד וגם זה עיקר, שהוא הנשיא דתורת החסידות, אשר, על ידי הפצתה חוצה פועלים ביאת מלכא משיחא." והרבי חוזר על הנקודה שבבית רבינו שבבבל שבזמן הגלות יתגלה לראשונה הבית המקדש דלעתיד, ומשם יחזור לירושלים.

הרבי דורש איך ששני השמות של הרבי ריי"ץ (יוסף יצחק) מרמזים שהוא "רבינו" וש"בית" ("בית רבינו") קאי על 770 איסטערן פארקווי. המספר 770 מורה על השלימות דמספר שבע (המספר ששייך לעולם). זה מורה על שלימות עבודתם של ישראל בבירור העולם בעשור השביעי של הרבי ריי"ץ וגם המשך העבודה בשנים שלאחר זה על ידי דור השביעי (שזה הרבי מה"מ, כידוע). עד כדי כך שבית רבינו (770) הוא בחינת "תלפיות", "תל שכל פיות פונים בו"(), וכאן הרבי מגלה רצונו השתתפות להרחיב את הבנין.

ובזה הרבי מסיים הקונטרס ההיסטורי:

ויהי רצון שעוד לפני הגדלת והרחבת "בית רבינו שבבבל", יתגלה וירד מן השמים מקדש העתיד .. בית המקדש השלישי והמשולש .. שיתגלה תחילה ב"בית רבינו שבבבל", שגם הוא "בית משולש", בית הכנסת (תפלה), בית המדרש (תורה), ובית מעשים טובים (גמילות חסדים), ומשם יחזור לירושלים, ביחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל העולם שיקבעו בארץ ישראל ובירושלים, מחובר למקדש, וביחד עם כל בני ישראל שבכל קצוי תבל .. תיכף ומיד ממש.


א) קל לפספס שהרמז הזה הוא בהלכה של הרמב"ם. זאת אומרת שהוא לא מדרש או פלפול נחמד בלי שימוש מעשי, אלא רמז שנמצא בהלכות על זיהוי מלך השמשיח — שהוא בונה בית המקדש במקום שהוא נמצא בגלות. ואם קשה כי 770 קנו לרבי ולא בנו — ראה אות ח ששם הרבי כותב שהגדלת והרחבת 770 "כמו בנין בית חדש (ועד להנחת אבן פינה)" ושם המו"ל מוזכרים הנחת אבן הפינה על ידי הרבי בשנת תשמ"ח.

"ב) נִמְצָא כָּל יִשְֹרָאֵל פּוֹנִים בִּתְפִילוֹתֵיהֶם לְמָקוֹם אֶחָד, דְּהַיְינוּ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁשָּׁם שַׁעַרֵי הַשָּׁמַיִם, שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת עוֹלוֹת דֶּרֶךְ שָׁם. וְלָכֵן נִקְרָא בֵּית הַמִּקְדָשׁ תַּלְפִּיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת, תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים אֵלָיו." (קיצור שולחן ערוך – סימן יח, הלכה י — כיוון בתפילת העמידה).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לעילוי נשמת אמי מורתי אסתר בת ר' דוד, ע"ה