דבר מלכות ויקהל: התחיל קיבוץ גליות

השיחה שנאמרה בפרשת ויקהל תשנ"ב לא עבר הגהה כראוי, עקב האירוע ביום שני, כ"ז באדר. למרות זאת, הסקירה הקצרה (נקרא "ראשי דברים") שנכתבה והוצגה בפני הרבי כל שבועה ככן עברה הגהה של הרבי עם תיקונים, דבר יוצא מן הכלל.

בראשי דברים של השיחה, כמתוב:

רואים במוחש שכבר התחיל (משך זמן לפנ"ז) בפועל ובפשטות קיום ההבטחה ד"יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" – בהקיבוץ גלויות דרבים מבנ"י ממדינות שונות בעולם לארצנו הקדושה בחסד וברחמים [ומתחיל מרבותינו נשיאינו – שבמשך זמן הגלות לא עלו לארץ ישראל (גם לא לביקור בלבד) — ונסיעתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לארץ ישראל לא היתה לשם ביקור בארץ ישראל, אלא…שביציאתו ממדינה ההיא ניטלה ממנו האפשרות לבקר בהיכלי קודש ציוני הוד כבוד אבותיו נשיאי החסידות (בליובאוויטש ובראסטוב), ולכן ברצונו לבקר במקומות הקודש בארץ הקודש.] 

במשך כל השנים הקודמות של הנהגת הרבי, הרבי היה נחרץ באומרו שעולייתם של המוני יהודים לארץ ישראל אין זו קיבוץ גלויות — כי קיבוץ גלויות יעשה על ידי משיח. אבל כאן, הרבי מחדש שזה אכן קיבוץ גוליוץ!? אנו יכולים לומר השינוי הוא, שבעת השיחה, העלייה של היהודים (בפרט מברית המועצות לשעבר) באה על ידי משיח עצמו, ובכך היא אכן ממלאת את הדרישה של קיבוץ גוליות!

יש לציין כי לביטוי זה, "קיבוץ גוליות", יש משמעות כבירה. הרמב"ם פוסק שמשיח נחשב "ודאי" על ידי זה שהוא מקבץ גלויות. "אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי.".

בנוסף לכך, הרבי מסביר (בקונטרס בית רבינו שבבבל) שפסק הרמב"ם שמשיח "בונה את המקדש במקומו", מרמז לא רק למקומו של המקדש אלא מקומו של מלך המשיח עוד בזמן הגלות לפני שהוא גואל את ישראל. כי הרבי מסביר במקום אחר (מאמר ד"ה "גדול יה' כבוד הבית הזה…")

ויש להוסיף, דהטעם שבלקו"ת מדבר במעלת גאולה השלישית הוא, כי הגאולה השלישית היא נעלית יותר מהמעלה דביהמ"ק השלישי. כמובן מזה שהגאולה (קיבוץ גליות) תהי' לאחרי בנין ביהמ"ק. אלא שגם מעלה זו באה ע"י ביהמ"ק השלישי (שלכן היא נלמדת (בלקו"ת) מהמעלה דביהמ"ק השלישי) כי בבנין ביהמ"ק השלישי יהיו כלולים כל הענינים והמעלות שיהיו לאח"ז.

שהרבי יכול לומר שהתחילה כבר קבוץ גלויות, מחייב שיש כבר בית המקדש שמאפשר אותה. לפיכך, אנו מבינים ש-770 הוא לא רק המקום שבו יתגלה המקדש לעתיד, אלא למעשה הוא כיום בית המקדש במקומו (מקום המשיח לפני הגאולה, בהתאם לפסק ההלכה של הרמב"ם)! כי אם לא היה בית המקדש, אין יכולת לקיבוץ גוליות!

דבר מלכות תצוה: יום הולדת וגילוי העצם


ב”ה

בשיחה לפרשת תצוה פותחים בזה ששמו של משה רבינו לא מופיע אפילו פעם אחת בפרשתו.  מפרשים מסבירים כי תמיד היא נופלת קרוב ליום ז' באדר, הסתלקותו של משה רבינו, ושבזה מתקיים דבריו של משה "מחני נא מספרך" שהוא אמר כדי לפעול מחילה וסליחה לעם ישראל.

הרבי מקשה על זה: ז' אדר הוא לא רק הסתלקותו של משה, אלא גם ובעיקר יום הולדתו, שבכוח זה התבטל גזירת המן (כדאי יום הלידה שתכפר על המיתה).  אם כן, למה יש לפרשה הקרוב ליום זה לרמז להסתלקותו של משה ולא ללידתו של משה?  ולגבי "מחני נא וגו'" הרבי מציין שזה נאמר בפרשה אחרת לגמרי.  מה הקשר לכאן?  אבל, כיוון שנותנים שתי הסיבות לעניין אחד, צריך להיות קשר ביניהם.

מסביר הרבי: המן שמח כשהפור נפל בחודש אדר לא רק מפני שזה חודש "שמת בו משה רבן", אלא גם כי חודש אדר "אין לו זכות ואין לו מזל".  מבאר הרבי: זה בגלל שחודש אדר לו צריך שום זכות או מזל כי יש את ה"מזלו גובר" של יום הולדתו של משה רבינו!  "משה הוא ישראל וישראל הם משה" לכן מזלם של כל ישראל גובר בחודש אדר.

מה הכוונה "מזל של ישראל"?  המזל הוא שורש הנשמה למעלה, ולכן "אין מזל לישראל" פירושו שישראל למעלה מהמזלות, עד לדרגה של "אַיִן", למעלה מהבנה והשגה של שכל, של שורש אומות העולם, למעלה גם משמו יתברך!  לידת משה מרמז על התגלות עצם הנשמה, שזה בלידת הוולד כשעדיין אין לו שם, רק עצם מציאותו.  מזה נבין הקשר עם הפרשה שבה לא מופיע שמו של משה רבינו –כי זה קרוב ללידתו שזה גילוי עצם מציאותו שלמעלה משם!

וזה גם מסביר למה יש אומרים שהשם שלו לא מופיע בפרשה בגלל אומרו "מחני נא מספרך": כי הוא אמר את זה כי העצם שלו מקושר לעצם של ישראל, והזמן הכי מתאים שדבריו יתקיימו הוא קרוב ליום הולדתו כאשר התגלה העצם שלו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לעילוי נשמת אסתר בת ר' דוד, ע"ה

מלחמה באוקראינה מול תקופה חדשה?

אם למדת את השיחה של דבר מלכות משפטים (או קראת את סקירת השיחה שלנו), אתה כבר יודע על דבר הצהרת הרבי מלפני למעלה מ-30 שנה שכבר נכנסנו ל"תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."  במהלך השיחה הרבי חוזר מספר פעמים על הביטוי "מדינות העולם".  זה מצביע על כך שתקופה החדשה שעלי' הרבי מודיע לא בהכרח יהיה קץ מוחלט לשפיכות דמים או לחימה.  אלא, שהסכסוכים לא יהיו בין מדינה אחת לחברתה (כפי שהיה לאורך ההיסטוריה).

למעשה בעולם מאז שנאמר שיחה זו, מלחמות בין מדינות הפכו כמעט ללא קיימות.  נכון שהיו הרבה סכסוכים עקובים מדם: מלחמות אזרחים,State Based Wars התקוממויות מורדים ומלחמות נגד גופי טרור האיסלמי המשיכו לגבות קורבנות.  אבל מלחמות בין מדינות?  כמעט הפסיקו לחלוטין!  את דברי הרבי אפשר לראות בראיה מוחשית, בסטטיסטיקה מדוייקת! (ראה את הטבלה)

אולם, בכ"ד באדר תשפ"ב (2022) קרה דבר שבמבט ראשון פועל בניגוד להתגשמות דבריו של הנביא ישעיהו על "לא ישא גוי אל גוי חרב": הצבאRussia Invades Ukraine Headline הרוסי פלש לאוקראינה.  מלחמה בין מדינות, כמשמעותה.  מאורעה של "סדר העולם הישן" שבו מדינה שיש לה טענה נגד מדינה אחרת לוקחת את העניינים לידיה באמצעות כוח צבאי. רבים חשו צורך להתעמת עם השאלה: איך מלחמה זו באוקראינה מתיישבת עם תקופה החדשה שעלי'ה דיבר הרבי בשיחה של פרשת משפטים?

על פניו, המלחמה באוקראינה בהחלט נראית כמו "מהמורת הדרך" שדורשת הסבר.  אבל, על ידי קצת רקע, נראה שבאמת אין כאן שאלה.  ולהסביר:

אם נחזור לשנת תנש"א (המקבילה ל-1990/1991) נמצא את עצמנו מסתכלים על מלחמת המפרץ. עיראק, בראשות סדאם חוסיין, ימ"ש, טענה כיIraqDesertStorm1991_Planes מדינת כווית העצמאית אינה באמת ובצדק מדינה עצמאית, אלא שטח עיראקי היסטורי.  עיראק תקפה וכבשה את כווית.  כתגובה, חברו יחד קואליציה של כ-35 מדינות, בתמיכת הסנקציות של האו"ם, כדי לגרש את עיראק מכווית ולהחזיר את ריבונותה של כווית לממשלה הקודמת.  למעשה הם אמרו: "הרבי מליובאוויטש הכריז שמלחמות בין מדינות מתבטלים, ולכן לא מקבלים את פלישתך לכווית!"

הלחימה – מבצע סופת מדבר – החלה בראש חודש שבט תנש"א.  ימים ספורים לאחר מכן, שבת פרשת בא, דיבר הרבי על אירועי בהתוועדות ב-770. בין היתר דיבר הרבי על "מלך בבל" (לכאורה התייחסות לסדאם חוסיין) – שהרסו את הארמונו, שהוא נרדף, ללא תקשורת עם חייליו, שהוא נודד ממקום למקום ללא מנוחה, שקיומו בסכנה.  למעשה, לקואליציה לא היו תוכניות להדיח את סדאם, שבאותה תקופה הורה בנוחות על ירי טילי SCUD לעבר ישראל ממוקד הפיקוד הצבאי שלו.  מה שהרבי תיאר בהתוועדות לא תאם את המציאות בשטח.  אחד מחבר'ה ה-"חוזרים" ומניחים של השיחות, (י.י. יעקבסון) מספר כי קיבל טלפון באותה לילה ממזכירו של הרבי ר' לייבל גרונר.  נאמר לו בשם הרבי לא לפרסם את חלקי השיחה שדיברו על המלחמה.*  הרבי אמר על זה "עוד יבוא הזמן" (פסוק בנביא חבקוק לגבי הגאולה).

כידוע, מלחמת המפרץ הסתיימה לאחר כשישה שבועות. צבאו של סדאם חוסיין הובס, אך סדאם עצמו נשאר בשלטון בתקיפות.  שנה לאחר מכן,  תשנ"ב, אמר הרבי וערך לדפוס את שיחת פרשת משפטים, שנבה הוא קובע כי העולם נכנס ל"תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם".

אחת-עשרה שנים לאחר מכן (12 שנים ליום (פורים) שבו הסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה), יצאה לדרך מלחמת המפרץ השניי'. הפעם, סדאם חוסיין היה על הכוונת, והוא אכן נאלץ לברוח מארמונו, נודד ממקום למקום, מסתתר, ללא קשר עם חייליו – בדיוק הפרטים שאמר הרבי בשיחת פרשת בא בשנת תנש"א!

מה זה אומר בנידון: כאשר הרבי ערך את השיחה של פרשת משפטים לפרסום בשנת תשנ"ב, הוא ידע היטב שתהיה מלחמה נוספת בעיראק.  כאשר הרבי פירסם שהעולם נכנס ל-"תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם", בבירור אין הכוונה שלא יהיו לעולם עוד מלחמה בין מדינות!  לפיכך, השאלה כיצד רוסיה יכולה לפלוש לאוקראינה אפילו לא מתחילה.  בפרט כאשר תגובת העולם למלחמה באוקראינה דומה מאוד להמתרחש בשנת תנש"א: אומות העולם מסרבות לקבל שמדינה אחת יכולה לפלוש למדינה אחרת.  והן משתמשות בשיטות רבות ושונות (צבאיות, כלכליות וכו') כדי "לשכנע" את וולדימיר פוטין להפסיק את המבצעים הצבאיים ולפתור את המשבר ללא לחימה.

לסיכום: השיחה של פרשת משפטים תשנ"ב לא אומר לנו שמלחמות בין מדינה למדינה כבר נפבסקו לגמרי (מאחר שהרבי ידע שעוד יחליטו להדיח את סדאם חוסיין).  אלא שאצל מדינות העולם זה כבר לא התנהגות מקובלת.  הם סירבו לקבל את זה כשסדאם חוסיין עשה כך. הם מסרבים לקבל את זה עכשיו כשוולדימיר פוטין עושה כך.  העולם באמת נכנס לתקופה חדשה, ולמעשה המלחמה באוקראינה מוכיחה לכך שדברי הרבי נכונים ונצחיים!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!


* השיחה הזאת התגלתה בזמן מלחמת המפרץ השניי' (תשס"ג/2003).  להלן קישור לשיחה בלשון הקודש: שיחה הלא מודפסת — בא תנש"א_לח"ק.

דבר מלכות פ’ תרומה: כל יהודי צריך להיות עשיר — ובאמת כן הוא בעצם

ב"ה 

התעשרו בני ישראל במאוד ביציאתם ממצרים.  עוד לפני היציאה שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ואחרי זה בביזת הים אספו עוד יותר מעושרם של המצרים, עד כדי-כך שאמרו חז"ל "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.". 

בפרשה שלנו, פרשת תרומה, הפסוק אומר שבני ישראל תרמו לבניית המשכן לה' "זהב, וכסף, ונחושת.". נשאלת השאלה: למה מתחיל הפסוק בזהב?  לפי החשבון נתנו יותר כסף ונחושת, אז למה לא למנות לפי כמות?  ואם תרצה לאמר שהתורה מביאה בסדר חשיבות (זהב שהוא יותר חשוב מכסף, וכו'), אז היה צריך להזכיר קודם אבני שהם ואבני מילואים שרק הנשיאים הביאו (כי ליהודים אחרים לא היה זאת), אבל בפועל הם מופיעים רק אחרי זהב וכסף ונחושת? 

הרבי מתרץ ככה: זהב וכסף ונחושת נמנים קודם כי היו לכל יהודי הדברים האלה לתרום, ובניהם זהב הוא היקר ביותר ולכן נזכר ראשון.  ההוראה לנו (תורה מלשון הוראה) היא בעבודה: שלכל יהודי יש דרגת הזהב בעבודת ה', שהיא עבודה לשמה (ולא על מנת לקבל פרס, ומיראת עונש, וכו').  אף-על-פי-כן חכמים אומרים שמי שלא עובד את ה' לשמה שיעבוד לא לשמה – כי מתוך שלא לשמה בא לשמה – בסוף הוא כן יגיע לדרגה זו: 

אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם (מחז"ל), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות של העבודה (עבודתו של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) היא – "לשמה" (עליונים). 

הדרגה של זהב, עבודה לשמה, באמת נמצא כבר אצל כל יהודי.  יש כאילה שזה בגילוי, ויש כאילה ש מהיא בהעלם עדיין.  אבל כל יהודי "עשיר בעצם", שיש לו את הדרגה הנ"ל בעבודת ה' (וזה לא מגיע לו ממקום אחר אלה זה בא ממנו).  נוסף לזה, עושר גשמי וחומרי משתלשל מהעשירות הרוחני שיש לכל יהודי, כי "אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה".  הקשר העצמי הזה פועל על כל יהודי שהוא עשיר ברוחניות וגם בגשמיות.  ומזה הרבי מסיק מסקנה: 

לא רק שהוא צריך עשירות – אלא שלכל יהודי ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו… ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שסיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – ודאי שהקב"ה מברך כל אחד בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות.  

מכך ישנה מיד הוראה ברורה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת86, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם87), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט". 

כיוון שכל יהודי הוא בעצם עשיר ברוחניות, ומרוחניות משתלשל עשירות בגשמיות, מובן שעל ידי זה שהוא מגלה את עושרו הרוחני בפועל בתורה ומצות, יתגלה גם עושר גשמי לעיני בשר.  (והרבי מתייחס לעשירות בגשמיות לעתיד בלקוטי שיחות (חלק א, ע’ 289, תרגום חופשי): “כיוון שאצל רשב"י לא היה חורבן הבית, היה בכחו, על ידי תורה, להמשיך דינרי זהב בגשמיות.  ההשג שלו הוא בזה שפעל את ההמשכה גם לתלמידים שלו, שהיו במדרגה של גלות.  והראיה [שהיו בדרגה של גלות]: שהיו מתפעלים מענינים גשמיים (קנאו בתלמיד אחר שהתעשר).  כי לעתיד זה לגמרי לא יהיה שייך, כמו שכתוב ברמב"ם, שזה שנתאוו לימות המשיח הוא לא מצד הגשמיות, כי אז הם יסתפקו במועט."   

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה 

 

 

דבר מלכות כ"ב שבט: שלב האחרון, שלימות היחוד

שיחה זו נאמרה לקראת היארצייט הרביעי של הרבנית חי'ה מושקא ביום כ"ב שבט, תשנ"ב. בה הרבי מגלה נפלאות לגבי הסתלקותה, ותאריך של ההסתלקות, ולמה זה חשוב לנו.

יום ההסתלקות של הרבנית הוא בחודש שבט, שבו פוגשים גם הסתלקות הרבי ריי"ץ ביום יו"ד שבט, יום י"א שבט שבו קבל הרבי מה"מ את הנשיאות של דור השביעי. הרבי מסביר חשיבות הפנימית של התאריכים והקשר לגאולה.

יש לציין שכאן הרבי מדבר על הרבנית כבתו של הרבי ריי"ץ (ולא כאשתו של הרבי), והסתלקותה באה כהמשך וכהוספה לעילוי הגדול שקרה בהילולא של אבי'ה ביו"ד שבט. הרבי נותן לנו "להציץ" מה מאחורי המאורעות האלו, על ידי דיוק בשתי בחינות של מטרת הבריאה: לעשות דירה בתחתונים.

ולזה צריכים שתי ענינים: (א) הגילוי דעצמותו ית', וכן (ב) ההמשכה בתחתונים [ובפרטיות יותר: (א) דירה לו יתברך (אבל כביכול לא הוא יתברך עצמו), ו(ב) הגילוי דעצמות בעצמו, "וידבר אלקים גו'"]. ולכן היו בעשרת הדברות שתי המעלות: ה"דברות הראשונות" שנאמרו ע"י הקב"ה נותנים את הכח לפעול ההמשכה מעצמותו ית', וה"דברות האחרונות" שנאמרו ע"י משה נותנים את הכח להמשיך זאת בתחתונים מצד ענינם הם (לא ע"י ביטול מציאותם מצד תוקף הגילוי מלמעלה).

בשיחה הסמוכה של פרשת יתרו הרבי מסביר שני ענינים אילו במספרים עשר (עולם) ואחד-עשר (למעלה מעולם). כמבואר שם עשרות הדברות נתנו פעמיים (על ידי ה' ושוב על ידי משה) כדי שבני ישראל יוכלו להפנים אותם בלי להתבטל ממציאותם מרוב עוצמה של הגילוי מלמעלה.

שלימות הכוונה היא, שבני ישראל על ידי עבודתם בכח עצמם (לא באמצעות הגילוי מלמעלה ד"וידבר אלקים גו'") — בהיותם בהתלבשות בתחתונים ("אזלת לקרתא הלך בנימוסי'") — ימשיכו את הגילוי דאחד עשר בעשר, ע"י עשיית התחתונים (עשר) כלי מוכשר לקבלת הגילוי ד"אחד עשר", עי"ז שלומדים תורה עם כח הדיבור הגשמי שלהם באופן ד"תען לשוני אמרתך".

נשים לב שהרבי מתאר העבודה של התקופה שלנו, אחרי ג' תמוז: עבודה של ישראל בכח עצמם, לא באמצעות הגילוי מלמעלה. ומזה הרבי ממשיך לבאר משמעותן של שלושה תקופות שהם כנגד התאריכים הנ"ל: יו"ד, י"א, כ"ב.

1) יום העשירי שבחודש האחד-עשר (שבט), שמשמעותו שה"חידוש" של אחד-עשר (למעלה מהעולם) נמשך לעולם (מספר עשר). העבודה עד יו"ד שבט הייתה להכין את העולם (10) להיות כלי מוכשר לגילוי של למעלה מהעולם (11), בלי להתבטל ממציאותו. כאן הדגש על עשר, המקבל, וגם מודגש ההבדל בין הדרגות של עשר ואחד-עשר.

(א) העבודה — עד לסיום ושלימות העבודה — בעולם, בדרגת "עשר", כדי להכין את העולם לקבל את הגילוי ד"אחד עשר" (אלקות שלמעלה מעולם), ושלא יתבטל ממציאותו (כפי שהי' במתן תורה). אבל בזה מודגש בעיקר ובגלוי הענין ד"עשר", אלא שב"עשר" גופא — כפי שנעשה כלי ל"אחד עשר". ובאופן שעדיין ניכר חילוק בין "עשר" ל"אחד עשר", מהאי טעמא גופא שצ"ל בגדרי התחתונים והתחתונים נמצאים עדיין בדרגת "עשר" (ולא "אחד עשר").

(ב) הגילוי ד"אחד עשר" עצמו, עד ש"עשר" מתעלה ל"אחד עשר". זאת אומרת ש"אחד עשר" פועל גם ב"עשר", אבל בעיקר מורגש הגילוי ד"אחד עשר" (ו"עשר" נכלל ונעשה חלק בלתי נפרד מ"אחד עשר").

(ג) שלימות החיבור והיחוד ד"עשר" (מצד ענינו הוא) ו"אחד עשר" (מצד ענינו הוא), שתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לו יתברך, לעצמותו ית'. ביחד עם זה שזוהי דירה לו יתברך (אבל הוא עדיין דבר נפרד כביכול מהדייר עצמו, בהיותו בדרגת עשר בנפרד מאחד עשר) — נעשית הדירה בתחתונים דבר אחד עם הדייר, ובלשון הידוע: יש הנברא הוא (דבר אחד עם) יש האמיתי.

אחרי הביאור הז, הרבי חוזר על הענין של שלושת התקופות, אבל בצורה קצת אחרת:

יום העשירי קאי על סיום וגמר העבודה של בירור ה"שיריים" האחרונים של הגלות, להמשיך את אחד-עשר בעשר, אבל באופן שעדיין ישנם ב' ענינים נפרדים (מצד גדרי התחתונים) כיוון שאחד-עשר עדיין לא חדרה לגמרי בעולם.

יום אחד-עשר לחודש אחד עשר קאי על עליית התחתון לדרגה של אחד-עשר, אבל רק הגילוי של בחינת אחד-עשר ששייך לעשר.

כ"ב הוא ב' פעמים אחד עשר, שמבטא תכלית השלימות דאחד עשר: חיבור גם של בחינת אחד-עשר ששייך לעולם וגם של אחד-עשר מצד עצמותו יתברך (על ידי עבודתם של בני ישראל בכח עצמם להמשיך את האחד-עשר).

בפועל זאת אומרת אשר על ידי כ"ב אותיות התורה נעשה יהודי מאוחד עם "בך", עצמות אין סוף ברוך הוא!

אחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה…) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם להגאולה.

השלב האחרון זהו עבודתנו עכשיו: לא להכין את התחתון (את עצמנו ואת העולם) כי זה כבר נעשה. וגם לא להעלות את התחתון (ודרך זה התחתון נכלל בגילוי של י"א, כנ"ל) כי גם זה כבר נעשה. אלא, העבודה עכשיו תלוי בבני ישראל עצמם: שעל ידי עבודתנו פועלים היחוד של הדרגות הנ"ל, עד שהמקבל מתאחד עם המשפיע (ענין שלפי השיחה שלנו שייך בעיקר ללימוד התורה).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות משפטים: משיח כבר פועל על אומות העולם והחלטותם

בערב שבת פרשת משפטים, תשנ"ב (31 ינואר 92'), התקבלה הכרזה הסטורית ללא תקדים: החלטה דו-צדדית של מנהיגי העולם, ביניהם ובעיקר נשיאי ארה"ב ורוסיה דאז, על מיעוט כמות נשק גרעיני. הרבי מתייחס למאורע זו בשיחה, וקרה לזה "תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם — ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה."

הרבי מייחס את זה לנבואת הגאולה של ישעיה הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ומוסיף הרבי ומדגיש "שענין זה יהיה על ידי פעולתו של מלך המשיח עצמו". משיח עצמו הוא זה שפועל שלום בין האומות, עד להשבתת כלי נשק והפיכתם (או תמורתם הכספית) לכלים לטובת התפתחות החברה בכלל.

נתנת האפשרות להביט על כל זה באופן שגוי ולראות רק התקדמות פוליטית שלא קשורה לגאולה, אבל הרבי שולל מבט כזה במילים חזקות ביותר:

הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו…רואים כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים.

חזיון הגאולה של הנביא ישעי, שבו הוא רואה מציאות חדשה של שלום בין העמים הינו לא דבר עתידי אלא דבר מתקיים! משיח פועל קיום של נבואת הגאולה בעיני כל באי עולם!

הרבי מקשר את זה עם נשיא דורנו, הרבי ריי"ץ, "משיח שבדור", כי ההכרזה יצאה בעיר שלו , באו"ם שמיוסד בקירוב זמן לבואו והתיישבותו של הרבי ריי"ץ (ושל הרבי, וגם קבלת נשיאותו) בניו יורק. יש לציין שהרבי כאן מתייחס ליסוד האו"ם כדבר חיובי וגאולתי:

מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום היעוד 'וכתתו חרבותם לאתים' שהוא היסוד של ארגון זה.

(יש בזה חידוש מהפכני לגבי התייחסות הרבי לאו"ם בשנים הקודמות, כמו בשמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים "או"ם חסידי" והתבטא כי צריך להיות "זה לאומת זה" — קדושה כנגד קליפות טמאות, ועצ"ע.)

הרבי מדגיש ש-"במשך מ"ב שנים דיש לאמר שהם כנגד מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שאז כבר מוכנים ועומדים להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה," שהם שנים של נשיאות הרבי עד אמירת השיחה.

נוסף לכל זה, צריך להיות הכרה והודאה שמושגים של אחדות ושלום בעולם הם לא דרק דברים שמסתדרים על פי שכל אנושי, אלא שהם חלק מיעודי הגאולה. כמו כן, לגבי קיום 7 מצות בני נח (בלשון הרמב"ם) — "שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה" (ולא רק בגלל ש-"הדעת נוטה להן").

ועל פי זה יש לומר, שהחלטת והכרזת מנהיגי אומות העולם בערב שבת פרשת משפטים על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים", היא, כתוצאה מהחלטת והכרזת "מלכי רבנן" ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", החל מהפסק דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שמכבר נשלמו מעשינו ועבודתינו דמשך זמן הגלות ומוכנים כבר לקבלת פני משיח צדקנו, וכן הפסק דין של הרבנים ומורי-הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה, "יעמוד מלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" ועד להמעמד ומצב ד"הרי זה משיח בודאי" — פסק דין "מסיני", שנמשך וחדר גם בגדרי העולם, עד כדי כך שמנהיגי אומות העולם מחליטים ומכריזים מדעתם (ו"בערכאות שלהם", שיש בהם התוקף ד"דינא דמלכותא דינא") על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים".

הרבי מסביר שהסיבה שמנהיגי אומות העולם הגיעו להכרזה זו לפי חיוב שכלם היא שתיים: א) כי בירור העולם הסתיים, והעולם ואומות העולם כבר כלים לכך, וגם ב) "כתוצאה מפסק דין התורה על דבר ביאת משיח צדקנו." חשיבות של פסק דין היא בזה שיש לו כוחה של תורה (שקובע מציאות בעולם) על פי השכל של הפוסקים. רב מחוייב לפסוק דין תורה על פי הכרעת שכלו (ולא רק מתוך קבלת עול), ובגלל זה הענין נמשך לעולם עד שהוא מתיישב בשכל אנושי של מנהיגי אומות העולם והם מתחילים להתנהג בהתאם לנבואות הגאולה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

:_"העובדות מאחורי הפסק"_
http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/45333_he_1.pdf

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא-בשלח: ה' יורד ללקוט צדיקים בשביל עליה גדולה יותר

בשתי השיחות של יום ו' ויום י"ג שבט, מודפסות בכותרת "ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה", הרבי אומר:

אמרו חז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה לבוא, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שתהי' בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, כמארז"ל "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שדור הגאולה העתידה הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, ועפ"ז, הנשים הצדקניות שבדורנו שבזכותן נגאלים, הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרי.

מה שמיוחד בדורנו מושרש בנשיא הדור:

בסגנון אחר קצת: גמר ושלימות עבודתו של נשיא הדור (ביום ההילולא שלו) הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו (שהרי "הנשיא הוא הכל"), וכיון שדור זה הוא דור האחרון, ה"ז גמר ושלימות כללות העבודה דכנסת ישראל (אשה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים ("באתי לגני .. עיקר שכינה בתחתונים").

כדאי לציין כאן שהשיחה נאמרה קרוב להודעה על פתירתה הפתאומית של גב' רוז (שושנה) גוטניק בתאונת דרכים בשכונת קראון הייטס, שבזה מרומז המשך דבריו של הרבי:

ולהוסיף, שבנוגע לכללות הענין דסילוקן של צדיקים (יארצייט והילולא) בגמר ושלימות עבודתם נאמר "דודי ירד לגנו (ע"ד "באתי לגני") גו' ללקוט שושנים", "לסלק את הצדיקים שבישראל" (אשר השלימו נפשם בתורה ובמצוות). ועוד ועיקר, שה"סילוק" הוא בשביל עלי' גדולה יותר (באין-ערוך) שתהי' בעולם התחי', "הקיצו ורננו שוכני עפר", והצדיקים ("שושנים") בראשם, נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, שבו יהי' הגילוי דעיקר שכינה, דירה לו ית' בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לגבי לענין זה, גמר ושלימות העבודה, הרבי מגלה קשר עם הענין של יו"ד שבט:

קשר והשייכות להסתלקות של נשיא הדור, משה רבינו שבדור — עלייתו לדרגא הכי נעלית ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בעת ההסתלקות. ועוד ועיקר — ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" ("בא אל פרעה") הוא הסך-הכל דכללות העבודה בחיים חיותו בעלמא דין להאיר את העולם ע"י העבודה בעניני התומ"צ, "נר מצוה ותורה אור."

הרבי מאריך בביאור הקשר עם נשים צדקניות, ומזכיר מרים הנביאה ושמחתה בקריאת ים סוף — שמחה יתירה, "בתופים ובמחולות". נוסף לזה:

נבואתה של מרים היתה על הגאולה, ומאז היתה מצפה בכליון עינים מתי תתקיים נבואתה ("ותתצב גו' מרחוק .. לדעת מה יהא בסוף נבואתה"), וככל שנתמשך הגלות התמרמרה על אריכות הגלות, ועד כדי כך שהמרירות על הגלות מודגשת בשמה שמורה על מהותה ("מרים על שם המירור")… ש"מרים על שם המירור", שעיקר קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם גו' בפרך" הי' משנולדה מרים (במשך פ"ו (86) שנה, חמש שנים לפני לידת משה), ולאח"ז (ועי"ז) "העמיד הקב"ה גואל זו מרים". ויש לומר הביאור בדברי המדרש "גואל זו מרים על שם המירור" (דלכאורה מירור וגאולה הם ענינים הפכיים) — שהגאולה היתה עי"ז שמרים הרגישה וכאבה ביותר את מרירות הגלות.

כאן שומעים שאפילו התקופה הכי קרובה לגאולה כרוכה במרירות גדולה שהגאולה שכל כך קרובה עדיין לה התגשמה. אבל אין הכוונה להיות מונחים בעבודת המרירות, כי אם "ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של צער ומרירות ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק "עד מתי, עד מתי, עד מתי"!… חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש השמחה, ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בהשירה, מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!" גם אצלנו, הצער ומרירות על אריכות הגלות הולכים יד ביד עם צפיה לגאולה מתוך שמחה. "ולפי ערך גודל המרירות על הגלות ('מרים על שם המירור') היתה גודל השמחה על הגאולה ('לפום צערא אגרא') — 'ותקח מרים גו' את התף בידה גו' ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות.'"

וככה ממש בדורנו:

כשם שביציאת מצרים "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים", כך גם בהגאולה מגלות זה האחרון, שנשי ישראל הצדקניות צריכות להיות מובטחות ובודאי מובטחות הן שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה, ועד שמתחילות תיכף (ברגעי הגלות האחרונים) בהשירה ובתופים ובמחולות, על בוא הגאולה האמיתית והשלימה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות בא: גלוי של כל האורות ללא הסתלקות

פרשה שלנו פותחת בצוי ה' אל משה "בא אל פרעֹה". נשאלת השאלה: למה כתוב "בא" אל פרעה ולא "לך" אל פרעה? ונוסף לזה, כיוון שהתורה נצחית, מה השייכות לגשת אל פרעה מלך מצריים בזמננו בסוף הגלות? הרי אנחנו הרבה שנים אחרי שמצרים נכנעת ופרעה אינו קיים, ואפילו הבירורים של קליפת פרעה הסתיימו (כנזכר כמה פעמים).

להתעמת עם פרעה
הרבי מביא מהמפרשים שמשה פחד להכנס לחדר הפנימי של פרעה, ולכן ה' אמר לא "בא" לאמר "בא יחד איתי" כדי להרגיע יראתו של משה. אבל מתחזקת השאלה שלנו על פי דברי הזוהר הקדוש שהשורש למעלה של פרעה הרשע מלך מצרים הוא ב"פרעה דקדושה" — דרגה נעלית ביותר של גלוי אלקות! הייתכן משה פחד להכנס לפרעה של קדושה?!

והיא הנותנת: הגילוי של פרעה דקדושה הוא גלוי של כל הדרגות בקדושה, עד לגלוי של עצמותו של הקב"ה. זה נקרא בזוהר "יתפריעו דכל נהורים", התפשטות והתגלות של כל האורות. אין יכולת לנשמה בגוף גשמי מוגבל לקבל גלוי כה נעלה בלי להתבטל ממציאותו. לכן משה פחד, ולכן אמר ה' "בא" יחד עם עצמותו. שעצמות ה' הבלתי מוגבל יבא יחד עם משה, ועל ידי זה משה, כנשמה בגוף, יכול לקבל ולהפנים הגלוי הנעלה הזו.

הרבי מבאר שמדובר על גלוי הבלי גבול בתוך כלי הגוף שהוא מוגבל, דבר שרק עצמותו יתברך יכול לעשות. ובמלים אחרות, להכניס האורות דתוהו (הבלתי מוגבלים) בכלים דתיקון המוגבלים..

אבל לא מובן למה כה חשוב שמשה יקבל את הגלוי הזה בתור נשמה מלובשת בגוף? והרבי עונה כי זו התכלית: לעשות דירה בתחתונים, גלוי אלקות בשלמות (עד לעצמותו יתברך) פה למטה לנשמה בגוף. שלימות הענין היה במתן תורה, שכל העם קבלו את הגלוי (ולולא חטא העגל זה היה הגאולה האמיתית והשלימה). ועל ידי התגלות זו למשה במצרים היה הכנה והתחלה לשלימות הגלוי.

ערל שפתיים: חסרון של העולם
משה לא האמין שהוא יכול להוציא בני ישראל ממצרים מפני שהוא היה כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים. על פי חסידות, פנימיות התורה, לא היה חסרון מצד משה עצמו, אלא שדרגתו של משה כל כך גבוהה שהיא למעלה מהתגלות בדיבור. שורשו של משה הוא בעולם התוהו, אורות עליונים בלתי מוגבלים שלא יכולים להיות מוגבלים בכלים.

אי אפשר היה לבטא בעולם הזה השפל את האורות של משה. מצדו משה היה גם אז בשלימות, אבל העולם לא היה כלי לקבל. הגבלות הדיבור של משה היו מצד הגבלות העולם, בעיה של העולם לא של משה. (למה הדבר דומה? כאשר מרימים את הווליום של המוסיקה למקסימום, מעבר ליכולת של הרמקולים, המוסיקה נשמעת מעוותת. לא כי מצד המוסיקה יש בעיה, אלא כי הרמקולים לא כלים לדרגה כזאת.)

למעשה משה לא היה יכול לדבר במצרים אלא שהקב"ה עזר לו להיות מובן דרך נס. משה לא התרפא מה"חסרון" שלו (כביכול) עד גלוי עצמותו של ה' באמירת "אנֹכי" בעשרת הדברות. לפניכן הוצרך להיות שבירת קליפת מצרים על ידי "בא אל פרעֹה", ורק אחרי זה ניתן היכולת לכל העם לקבל את הגילוי במתן תורה.

גלוי עצמותו יתברך, שיכול לחבר הפכים, לחבר גבול ובלי גבול, הוא תכלית הבריאה. ולכן לפי הרמב"ן ותורת החסידות, שלימות השכר לעתיד היא נשמה בגוף בתחיית המתים.

זה גם מסביר למה הוצרכו בני ישראל לשאול כלים מהמצרים (ולא לקחת בזכות השנים שעבדו ללא שכר) — כי נוסף לשבירת וביטול מצרים, יש גם צורך להפוך את מצרים, עד שרצונה שבני ישראל יצאו מהגלות. בלשון השיחה: "הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד — כמו שהי' על ידי מכות מצרים — צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפוא שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'."

בזמן גלות מצרים הבירורים עדיין לא הושלמו, והיה צורך לשבירה וביטול. אבל עכשיו, שעומדים בסוף הגלות וכבר הסתיימו כל הבירורים, נוכל לצאת מהגלות בנוח:

היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן יצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות — נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה.

יו"ד שבט
בשנת תש"י, ביום ביו"ד שבט, הסתלק הרבי ריי"ץ. הרבי אומר על זה שרבי ריי"ץ, משה רבינו שבדורנו, הווה מציאות של בא אל פרעה, הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין". ועל ידי שזה התגלה אצלו, ניתנת היכולת לכל אנשי הדור להמשיך את הגלוי הזו.

הרבי ריי"ץ, כמו משה רבינו, סבל מ"הדיבור היה בגלות" כי בשנים האחרונות שלו בעולם הזה היה לו קושי הדיבור ולא יכלו החסידים להבין את דיבורו. אבל לפי מה שלמדנו לעיל, זה היה מפני הגבלות העולם ולא של הרבי ריי"ץ עצמו, כי הבירורים עדיין לא נשלמו. לכן, בדור הקודם היה הסתלקות הנשמה מן הגוף. מה שאין בדורנו זה, שהסתיימה עבודת הבירורים כבר ויכולים לקבל הגלוי של "אתפריעו מיני' כל נהורין" באופן שהנשמה נשארת בגוף! זה יהיה על ידי ביאת משיח צדקנו, "וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפני זה, על ידי זה ש'הקיצו ורננו שוכני עפר', ובעל ההילולא בראשנו."

כל העולם מוכנים לגאולה
לא רק עם ישראל עומדים מוכנים לגאולה, אלא גם אומות העולם עומדים מוכנים שעם ישראל יצאו מהגלות לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת נשמות בגופים בלי הפסק בינתיים.

ברוחניות (עד לדרגות "הכי נעלות") יש כבר שלימות הענינים עד לשלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות דבנ"י רואים כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה…והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם ברוחניות (שלכן לעתיד לבוא הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.

אין זו מספיק גאולה רוחנית, צריך להיות גאולה שמתגלה לעיני בשר. קודם כל, לגלות בהתנהגות שלנו עצמותו יתברך, שחודר בכל דבר בהשווה. זאת כוללת הדברים הנעלים ביותר (תורה, תפילה, צדקה) עד לדברים הפשוטים ביותר (אכילה, שתיה, פרנסה) — כל עניין בחיינו צריך לגלות בעולם שאנו במצב של גאולה. על ידי עבודה זו יתגלו דברים עוד יותר נעלים, על ידי התגלות וביאת משיח צדקנו ברגע זה!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות וארא: תיקון המוות

הגמרא מספרת: "בשיחה השניה של פרשת ואראה , הרבי מאריך בהסבר מאמר חכמים "המת בערב שבת סימן יפה לו." מספרת הגמרא "כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה?" הוא סבר שרבי יהודה הנשיא פחד מהדין בעולם האמת, לכן חזר לפניו סמנים טובים (והיפוכם) שירגיעו אותו: "מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו… מת בערב שבת סימן יפה לו וכו'." אבל הוא לא היה בוכה מפני פחד הדין, אלא "אנא אתורה ומצות קא בכינא" — "על התורה והמצות (שלא אוכל לקיים) אני בוכה."

לכאורה הסמנים שחזר רבי חייא לא שייכים לסיבת הבכי של רבי יהודה הנשיא. כמה שיהיו הסימנים טובים, אבל הם לא משנים את המציאות להיות פטור ממצות. שואל הרבי:

איך שייך לומר באמיתיות (בתורת-אמת) "מת בערב שבת סימן יפה לו" (ועד"ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר "סימן יפה לו") — "סימן יפה" ביחס למאורע של מיתה, היפך החיים, והיפך הטוב בתכלית ע"פ התורה, תורת חיים…כיון שהשלימות ע"פ רצונו של הקב"ה בתורתו היא בחיי הנשמה בגוף דוקא?!

כיוון שעל פי תורה "טוב" הוא קיום תורה ומצות כנשמה בגוף, לכן מיתה היא היפך הטוב, כי מיתה היא הסתלקות הנשמה מהגוף וקיום התורה והמצות נפסק. עונה הרבי לשאלה:

שה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבכללות ענין המיתה, ובמילא מתבטלת (ומתתקנת) גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התורה ומצות, כדלקמן.

הרבי מסביר שכבר היה ענין דומה למיתה בערב שבת הראשון שבו נברא אדם הראשון, כמו שכתוב "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן." חז"ל אומרים: שינה – אחד מששים למיתה, כי החיות של האדם בהעלם (אין תנועה ואין התבטאות) — על פניו מצב בלתי-רצוי. אבל, לאמיתתו של דבר, הוא סימן שיהיה הוספה בחיות כאשר:

כיון שעי"ז נעשה תוספת חיות ועד להוספה שהיא באין-ערוך — כהמשך הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה", "זכר ונקבה ברא אותם", "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו'", "ויברך אותם גו' פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'", המשכת וגילוי כח האין-סוף להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות — שמלבד החיות של האדם שהיא בהגבלה, ניתוספה חיות בלתי מוגבלת (תוספת חיות באין-ערוך) בהמשך החיות דזרעו וזרע זרעו עד אין-סוף.

הענין הנ"ל הוא גם קאי על העולם בכלל, שיהיה קיים 6 אלף שנה, כנגד ששת ימי השבוע (ואלף השביעי כנגד שבת). אלף הששי (שבו אנו נמצאים) הוא כנגד ערב שבת, סוף זמן הגלות, ובערב שבת יש את הענין הזה של תרדמה, שפועל שלימות לאין ערוך (כמו שביארנו לגבי אדם הראשון). לכן, "המת בערב שבת" קאי גם על מי שנפטר בערב שבת של אלף הששי: שהוא ענין התרדמה כדי להשיג תוספת וחידוש החיים. ובזה שני ביאורים:

א) אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שע"י המשך החיים ד"זרעו" (חיים אמיתיים ע"פ תורה, ענינו של יעקב) נעשה "אף הוא בחיים", ויתירה מזה, שהענין ד"הוא בחיים" לאמיתתו, בקיום נצחי (דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב"), מתגלה בההמשך והנצחיות ד"זרעו בחיים" לאחרי פטירתו, שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות (אמיתיות) ד"הוא בחיים". ונמצא, שע"י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות — התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים.

ב) ועיקר: הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור נשמה בגוף — בתחיית המתים, שאז יהיו חיי הנשמה בגוף חיים נצחיים.

עכשיו ניתן לנו לענות איך זה מפייס הבכיה של רבי יהודה הנשיא להגיד לו ש"המת בערב שבת סימן יפה לו":

כיון שבערב שבת מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן שמודגש בגלוי (רק) הענין הטוב דתוספת וחידוש החיות, הן ע"י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי"ז ש"זרעו בחיים", והן ובעיקר ע"י תחיית המתים בסמיכות זמן להקבורה.

ונמצא, ש"סימן יפה" זה מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבמיתה, ובמילא מתתקנת גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כי, כשצדיקים קמים לתחי'…ישנו המשך קיום התומ"צ (ואדרבה: בשלימות נעלית יותר — "כמצות רצונך")…

מתברר שמיתה בערב שבת היא גם סימן יפה לגבי המשך קיום תורה ומצות, כי היא מביאה ישר לתחיית המתים ושלימות נעלת ביותר בקיום תורה ומצות. ואז הרבי ממשיך באופן נפלא:

שעיקר המכוון במארז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" בתורה…הוא (לא כפשוטו, ח"ו, אלא) בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה; ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו (אצל יחידי סגולה), ה"ז מספיק ("די והותר") כדי להוציא י"ח כל שאר בנ"י (בנוגע לפשטות המאורע ח"ו), ובמילא יהי' אצלם ענין זה רק בעבודה הרוחנית, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים (ללא הפסק כלל) דלעתיד לבוא.

המיתה בערב שבת (באלף השישי, תקופתנו) אינו דבר שלילי! רק עניין של העלם כהכנה לגלוי נעלה יותר של חיים — חיים נצחיים, בתחלית השלימות.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה

דבר מלכות שמות: להביא לימות המשיח

בפרשת שמות מתחיל תקופה חדשה בדברי הימים של בני ישראל: תחילת גלות מצרים והשעבוד. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" — גלות הראשון ומקור לכל הגליות.

המדרש אומר שסיבת הגאולה ממצרים היתה "בשביל .. שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין". מזה הרבי לומד שהפסוק "ואלא שמות בני ישראל הבאים מצרימה" גם מזכיר ומדגיש הזכות שבה בני ישראל יגאלו ממצרים. זאת אומרת: הפסוק מדבר גם על תחילת הגלות, וגם על הגאולה העתידה מהגלות.

כל הענין ד"הבאים מצרימה" הוא לאמיתתו – "גאולת ישראל". והירידה שבינתיים היא בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל-מנת העלי' שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו –) חלק מהעלי' והגאולה עצמה, עד – העלי' דגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.

במלים אחרות, לא רק שיש "ירידה לצורך עליה" שמצדיק את הירידה למפרע, אלא יותר מזה: הירידה בעצמה היא כבר חלק מהעליה העתידה!

כאן בשיחה הרבי מסביר מאמר חז"ל הידוע לנו מההגדה של פסח:

"אמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות, וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח".

יש בזה 3 דרגות: יום, לילה, וימות המשיח. יום, הוא הזמן שמאיר בגילוי אור האלק. לילה הוא זמן חושך הגלות. ונשאר להסביר ענינו של ימות המשיח. כפי הסבר הרבי כאן, ימות המשיח זה זמן שיש מצב של גאולה (אבל אין זה הגאולה עצמה, אלא "מצב" של גאולה בלבד). מצב הזה של גאולה מתאחד עם זמן הגלות, שבזה יש פריצת כל הגדרים: גאולה, שהיא בלתי מוגבלת, "נמשכת במדידה והגבלה ד"כל ימי חייך" במציאות העולם הזה."

הייתכן כזה דבר? התאחדות גבול ובלי גבול? זה כוחו של נשיא הדור (כגון רבי אלעזר בן עזריה, הנזכר לעיל):

חידושו של נשיא בישראל (נשיא מלשון התנשאות) הוא לקשר ולאחד "כל ימי חייך" של כל א' מבנ"י וכל ישראל – "כל ימי חייך" הגשמיים בעולם הזה ובפרט בזמן הגלות ("לילות") – עם גאולה (יציאה ממיצרים וגבולים) בכלל, ובפרט עם ימות המשיח, הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחרי' גלות; דוקא הנשיא בכחו לחבר ולאחד את הגלות עם הגאולה...

לנו זה מלמד שמשך "כל ימי חייך", כנשמה בגוף בעולם הזה הגשמי והחומרי, יכולים וצריכים לצאת מהגבלות העולם. ויותר מזה: להעמיד את עצמנו במעמד ומצב של ימות המשיח! נכון שהגאולה האמיתית והשלימה תלויה בזה שכל אחד אוחז בדרגה של "תוכו כברו" (שיתנהג באופן של אחד בפה ואחד בלב). למרות זאת, גם בגלות הפרטית שלו (שאין תוכו כברו) הוא מקבל סיועה מיוחדת מהקדוש ברוך הוא, ומקבל את הכוח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה. מפני זה רבי אלעזר בן עזריה שינה את השיטה בביתי מדרשות לתת לתלמידים להכנס אף-על-פי שאין תוכם כברם — כי הוא, בתור נשיא ישראל, נותן להם את הכוח לשנות את הכל אפילו במצב גלותי!

לכן, גם בלילה של גלות, אחרי הירידה למצרים, עם 70 אומות סביב, הוא יכול להביא את עצמו למצב של גאולה — "כל ימי חייך להביא לי ות המשיח". כמה זה מציאותי עבורנו? הרבי נותן הבנה בפשטות:

הלימוד וההוראה מזה מובן בפשטות, ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה:

כמדובר ריבוי פעמים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שנוסף ע"ז שכבר "כלו כל הקצין", כבר עשו בנ"י תשובה, וסיימו הכל, כולל גם – "לצחצח הכפתורים", וצריך רק שהקב"ה יפתח את עיניהם של בנ"י שיראו שהגאולה האמיתית והשלימה כבר ישנה, ויושבים כבר לפני שולחן ערוך, בסעודת לויתן ושור הבר וכו' וכו'…ומ"ימי חייך" בזמן הזה ובמקום הזה, בלי שום הפסק כלל ח"ו (גם אם הוא כבר מבוגר משבעים שנה וכיו"ב), הוא עובר – מיד בתכלית השלימות, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", בהמשך ד"כל ימי חייך" בימות המשיח, וחיים נצחיים שיהיו אז.

ומה תפקידנו בכל זה? תפקידנו הוא להביא לימות המשיח בפועל ממש, בדגש על החשיבות לדעת מי פועל את כל זה:

ובנוגע לפועל הכוונה היא, שהעבודה דבנ"י עתה צריכה להיות "להביא לימות המשיח", לגלות כבר תיכף בפועל איך שהמצב ד"הבאים מצרימה" בגלות הוא באמת מצב ד"גאולת ישראל", עי"ז שמתכוננים בעצמם ומכינים אחרים למצב ד"ימות המשיח". כולל ובמיוחד – בקשר עם יום ההילולא דהרמב"ם – ע"י שמחזקים ומוסיפים בלימוד ספר משנה תורה להרמב"ם, כולל – ע"י ההשתתפות (או להוסיף חיזוק בזה אם משתתף כבר) בלימוד הרמב"ם דכו"כ מבנ"י, ג' פרקים ליום, או פרק א' ליום, או ספר המצוות,ובפרט – בספר הרמב"ם עצמו – הלכות מלך המשיח, בשני הפרקים האחרונים דהלכות מלכים בסיום ספר משנה תורה.

ונוסף ללימודו בזה, להשפיע גם על עוד מבנ"י מסביבתו, אנשים נשים וטף, באופן ד"העמידו תלמידים הרבה", ומהם יראו וכן יעשו רבים. ויהי רצון, שע"י עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב"ם בסיום ספרו, שלאחר שישנו כבר ה"מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה'" – שאז "בחזקת שהוא משיח" – שכבר יהי' מיד "משיח בודאי", עי"ז ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל .. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו'", עד – כסיום הרמב"ם – "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה