אומרים חז"ל: אין שמחה כהתרת הספיקות (זבים צ ע"א). במילים פשוטות: בני אדם אינם נהנים ממצב של אי-וודאות, של אי-הבנה. יש דרגה של חוסר יכולת להבין שנובע מהאדם עצמו: הוא מסוגל להבין את העניין, אבל עדיין לא השקיע מאמץ מספיק ולכן הוא לא מבין את העניין כמו שצריך. על ידי השקעת המאמץ הדרוש — הוא יבין.
בנוסף, יש דברים שהאדם לא מבינם כי הדברים בעצמם פשוט לא שייכים להבנה. הם נקראים, בלשון החסידות, "למעלה מהשכל". זו הרמה של כתר, שנמצא מעל המוח שבראש. זוהי גם רמת ה"פלא" – דרגה מעל הבנה, שהאדם יכול רק להביט בו בפליאה. ברור שרמתו של כתר קשורה למשיח (המלך שלובש כתר מלכותו) ולגאולה ("אראנו נפלאות").
המילה "פלא" בלשון הקודש מתייחסת לזה שהעניין אינו מובן. הדבר יכול להיות "נפלא" בעינינו, או חושך כפול ומכופל. "פלא" זה הדרגה השלישית של האות "אלף" שהרבי אומר לנו שעלינו להכניס ל"גולה" כדי לעשות "גאולה". הוא מתייחס לאותם דברים שכעת אינם מובנים בשכל, אך בגאולה נגיד עליהם "תודה", בלשון הפסוק: "אודך ה' כי אנפת בי".
איך מגיעים לרמה שבה ה"פלא", שנראה לנו כחרון אף של ה', מתגלה כמשהו שאנו מודים עליו?! מסביר הרבי: _הדבר נעשה באמצעות לימוד חסידות, פנימיות התורה_ (המימד הפנימי של התורה):
לא מסתפקים בזה שמגלים ב"גולה" בחינת אלופו של עולם (אלקות בערך הבריאה*[שהכל מאתו יתברך] *), על ידי שמשתמשים בעניני העולם "לשם שמים" ובשביל "דעהו", אלא שגם שם מגלים וממשיכים בחינת "אולפנא" (מוחין השייכים למידות), על ידי לימוד התורה, ועד גם — בחינת פלא, על ידי לימוד פנימיות התורה (נפלאות שבתורה)…
דרך גילוי ה"פלא" שבתורה — על ידי לימוד הממד הפנימי של התורה — מגלים לעצמנו שאותן חוויות בחיינו שהיו קשות באופן בלתי מובן (עד כדי כך שאדם רגיש יחשוב שה' כועס עליו) היו (וגם עכשיו הם –) הרמה הגבוהה ביותר של גילוי אלקות. גבוה מאלקות המתגלה בבריאה, גבוה אפילו מאלקות המתגלה ב(בחינת הנגלה ד)תורה!
במילים אחרות: במהלך נסיונות ואפילו ייסורים הקשים, לא עלינו, אנו ממשיכים מדרגת הכתר, גבוה אפילו מאלקות שנמצאת בתורה הנגלית. מה שעלינו לעשות לאחר מכן הוא: לחשוף את הדרגות הגבוהות הללו. וזה נעשה על ידי לימוד פנימיות התורה. בזה מובן מדוע ביאת משיח תלויה בהפצת מעיינות של חסידות. וזה גם נותן טעם למה שאומר הרבי בכמה מקומות (כגון כ"ח סיון, ה'תנש"א): שהגאולה כבר כאן ותפקידנו כעת הוא פשוט לגלות אותה!
הרבי מסביר בשיחה של פ' אמור שנוסף לזה שאין גאולה בלי הירידה קודם לגלות, שיש בזה דברים בלתי נעימים ("אנפת בי"), אלא שהגאולה עצמה מגיעה על ידי שאנו מגלים שהדברים האלה הם באמת נמשכים מהדרגה הנעלית ביותר. שהם גילויים שמעבר ליכולת התפיסה שלנו, ובכך כואבים. ה"תודה" שלנו קאי על ה"פלאות" הבלתי מובנות הללו אשר (בזמן הגולות) היו כל כך כואבים:
דוקא על ידי הירידה בגולות באופן אנפת בי" באה העלייה דגאולה, עד הענייניה הכי נעלים שבה– בחינת אל"ף אותיות "פלא"; וכאשר מגלים ב"גולה" את האל"ף (ד"פלא") — הכוונה העליונה שבזה — מתגלה "אודך ה'" ב"אנפת בי", בחינת הודאה דוקא על דבר פלא, שלמעלה משכל והחכמה (של האדם)…
בנוסף, הרבי בסיחה זו נותן לנו להבין בעומק יותר את הנאמר בסיחה הדרמטית של כ"ח ניסן (תעשו כל אשר ביכולתכם…). בשיחה ההיא הביע הרבי פליאה על זה שיהודים עדיין נמצאים בגולות. הרבי התבטא שזה *"הדבר הכי אינו מובן כלל וכלל".* בשיחה שלנו הרי מסביר את העניין כך:
על דרך מה שכתוב "אודה שמך כי עשית פלא" (ישעיהו כ"ה, א), שזה הולך על אריכות הגלות שהוא דבר פלא. "ואינו מושג זה בשכל כלל…" וזה גופא נמשך אחר-כך בגילוי … בשכל וחכמה.
אורך הגלות הזו הוא דבר פלא, כלומר שאינו מובן בשכל. אם כל זה, מה שדרוש מאיתנו הוא שאורך הגולות — עניין פלא שאינו מובן בשכל האנושי — צריך להיות מובן באותו שכל אנושי. עד כדי כך שנדע מדוע נאלצנו לעבור אותה ונבוא להודות לה' על זה! כיצד ניתן להפוך דבר שאינו מובן בשכל האנושי לדהר מובן?! על כך כבר ענה הרבי: *על ידי לימוד פנימיות התורה.*
אחרי שקראנו את הדהרים האלה נוכל להבין את האתגר שהרבי מעמיד לנו בשיחה של כ"ח ניסן בצורה אחרת לגמרי (וגם את האתגרים שהתחילו ב-כ"ז אדר ואחרי זה ב-ג' תמוז): זה שאנחנו לא יכולים להבין למה אנחנו עדיין בגולות לא צריך להיות דהר מפחיד ומדאיג, ולהיפך: רק עכשיו, כשאנו מוצאים את עצמנו בגולות בלי שיבה מובנת בשכל (ולא מסיבות מובנות כמו תשלום חטאים או עבודת הברורים) — רק עכשיו נוכל להביא את הגאולה בפועל — על ידי לימוד פנימיות התורה עד כדי כך ששכל האנושי שלנו יוכל להבין את כוונתו הפנימית והאמיתית של הגולות, של ה"אנפת בי", ובאמת נודה לה' על כל זה. רגע זה בעצמו הוא יהיה הרגע של גאולה המביא קץ לכל עניין של "אנפת בי"!