דבר מלכות פ’ תרומה: כל יהודי צריך להיות עשיר — ובאמת כן הוא בעצם

ב"ה 

התעשרו בני ישראל במאוד ביציאתם ממצרים.  עוד לפני היציאה שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ואחרי זה בביזת הים אספו עוד יותר מעושרם של המצרים, עד כדי-כך שאמרו חז"ל "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.". 

בפרשה שלנו, פרשת תרומה, הפסוק אומר שבני ישראל תרמו לבניית המשכן לה' "זהב, וכסף, ונחושת.". נשאלת השאלה: למה מתחיל הפסוק בזהב?  לפי החשבון נתנו יותר כסף ונחושת, אז למה לא למנות לפי כמות?  ואם תרצה לאמר שהתורה מביאה בסדר חשיבות (זהב שהוא יותר חשוב מכסף, וכו'), אז היה צריך להזכיר קודם אבני שהם ואבני מילואים שרק הנשיאים הביאו (כי ליהודים אחרים לא היה זאת), אבל בפועל הם מופיעים רק אחרי זהב וכסף ונחושת? 

הרבי מתרץ ככה: זהב וכסף ונחושת נמנים קודם כי היו לכל יהודי הדברים האלה לתרום, ובניהם זהב הוא היקר ביותר ולכן נזכר ראשון.  ההוראה לנו (תורה מלשון הוראה) היא בעבודה: שלכל יהודי יש דרגת הזהב בעבודת ה', שהיא עבודה לשמה (ולא על מנת לקבל פרס, ומיראת עונש, וכו').  אף-על-פי-כן חכמים אומרים שמי שלא עובד את ה' לשמה שיעבוד לא לשמה – כי מתוך שלא לשמה בא לשמה – בסוף הוא כן יגיע לדרגה זו: 

אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם (מחז"ל), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", התוך והפנימיות של העבודה (עבודתו של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) היא – "לשמה" (עליונים). 

הדרגה של זהב, עבודה לשמה, באמת נמצא כבר אצל כל יהודי.  יש כאילה שזה בגילוי, ויש כאילה ש מהיא בהעלם עדיין.  אבל כל יהודי "עשיר בעצם", שיש לו את הדרגה הנ"ל בעבודת ה' (וזה לא מגיע לו ממקום אחר אלה זה בא ממנו).  נוסף לזה, עושר גשמי וחומרי משתלשל מהעשירות הרוחני שיש לכל יהודי, כי "אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה".  הקשר העצמי הזה פועל על כל יהודי שהוא עשיר ברוחניות וגם בגשמיות.  ומזה הרבי מסיק מסקנה: 

לא רק שהוא צריך עשירות – אלא שלכל יהודי ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו… ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שסיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – ודאי שהקב"ה מברך כל אחד בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות.  

מכך ישנה מיד הוראה ברורה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, מתחיל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת86, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם87), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבנות בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט". 

כיוון שכל יהודי הוא בעצם עשיר ברוחניות, ומרוחניות משתלשל עשירות בגשמיות, מובן שעל ידי זה שהוא מגלה את עושרו הרוחני בפועל בתורה ומצות, יתגלה גם עושר גשמי לעיני בשר.  (והרבי מתייחס לעשירות בגשמיות לעתיד בלקוטי שיחות (חלק א, ע’ 289, תרגום חופשי): “כיוון שאצל רשב"י לא היה חורבן הבית, היה בכחו, על ידי תורה, להמשיך דינרי זהב בגשמיות.  ההשג שלו הוא בזה שפעל את ההמשכה גם לתלמידים שלו, שהיו במדרגה של גלות.  והראיה [שהיו בדרגה של גלות]: שהיו מתפעלים מענינים גשמיים (קנאו בתלמיד אחר שהתעשר).  כי לעתיד זה לגמרי לא יהיה שייך, כמו שכתוב ברמב"ם, שזה שנתאוו לימות המשיח הוא לא מצד הגשמיות, כי אז הם יסתפקו במועט."   

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! 

לע"נ אסתר בת ר' דוד ע"ה