הגמרא מספרת: "בשיחה השניה של פרשת ואראה , הרבי מאריך בהסבר מאמר חכמים "המת בערב שבת סימן יפה לו." מספרת הגמרא "כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה?" הוא סבר שרבי יהודה הנשיא פחד מהדין בעולם האמת, לכן חזר לפניו סמנים טובים (והיפוכם) שירגיעו אותו: "מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו… מת בערב שבת סימן יפה לו וכו'." אבל הוא לא היה בוכה מפני פחד הדין, אלא "אנא אתורה ומצות קא בכינא" — "על התורה והמצות (שלא אוכל לקיים) אני בוכה."
לכאורה הסמנים שחזר רבי חייא לא שייכים לסיבת הבכי של רבי יהודה הנשיא. כמה שיהיו הסימנים טובים, אבל הם לא משנים את המציאות להיות פטור ממצות. שואל הרבי:
איך שייך לומר באמיתיות (בתורת-אמת) "מת בערב שבת סימן יפה לו" (ועד"ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר "סימן יפה לו") — "סימן יפה" ביחס למאורע של מיתה, היפך החיים, והיפך הטוב בתכלית ע"פ התורה, תורת חיים…כיון שהשלימות ע"פ רצונו של הקב"ה בתורתו היא בחיי הנשמה בגוף דוקא?!
כיוון שעל פי תורה "טוב" הוא קיום תורה ומצות כנשמה בגוף, לכן מיתה היא היפך הטוב, כי מיתה היא הסתלקות הנשמה מהגוף וקיום התורה והמצות נפסק. עונה הרבי לשאלה:
שה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבכללות ענין המיתה, ובמילא מתבטלת (ומתתקנת) גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התורה ומצות, כדלקמן.
הרבי מסביר שכבר היה ענין דומה למיתה בערב שבת הראשון שבו נברא אדם הראשון, כמו שכתוב "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן." חז"ל אומרים: שינה – אחד מששים למיתה, כי החיות של האדם בהעלם (אין תנועה ואין התבטאות) — על פניו מצב בלתי-רצוי. אבל, לאמיתתו של דבר, הוא סימן שיהיה הוספה בחיות כאשר:
כיון שעי"ז נעשה תוספת חיות ועד להוספה שהיא באין-ערוך — כהמשך הכתוב "ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה", "זכר ונקבה ברא אותם", "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו'", "ויברך אותם גו' פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'", המשכת וגילוי כח האין-סוף להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות — שמלבד החיות של האדם שהיא בהגבלה, ניתוספה חיות בלתי מוגבלת (תוספת חיות באין-ערוך) בהמשך החיות דזרעו וזרע זרעו עד אין-סוף.
הענין הנ"ל הוא גם קאי על העולם בכלל, שיהיה קיים 6 אלף שנה, כנגד ששת ימי השבוע (ואלף השביעי כנגד שבת). אלף הששי (שבו אנו נמצאים) הוא כנגד ערב שבת, סוף זמן הגלות, ובערב שבת יש את הענין הזה של תרדמה, שפועל שלימות לאין ערוך (כמו שביארנו לגבי אדם הראשון). לכן, "המת בערב שבת" קאי גם על מי שנפטר בערב שבת של אלף הששי: שהוא ענין התרדמה כדי להשיג תוספת וחידוש החיים. ובזה שני ביאורים:
א) אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שע"י המשך החיים ד"זרעו" (חיים אמיתיים ע"פ תורה, ענינו של יעקב) נעשה "אף הוא בחיים", ויתירה מזה, שהענין ד"הוא בחיים" לאמיתתו, בקיום נצחי (דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב"), מתגלה בההמשך והנצחיות ד"זרעו בחיים" לאחרי פטירתו, שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות (אמיתיות) ד"הוא בחיים". ונמצא, שע"י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות — התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים.
ב) ועיקר: הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור נשמה בגוף — בתחיית המתים, שאז יהיו חיי הנשמה בגוף חיים נצחיים.
עכשיו ניתן לנו לענות איך זה מפייס הבכיה של רבי יהודה הנשיא להגיד לו ש"המת בערב שבת סימן יפה לו":
כיון שבערב שבת מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן שמודגש בגלוי (רק) הענין הטוב דתוספת וחידוש החיות, הן ע"י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי"ז ש"זרעו בחיים", והן ובעיקר ע"י תחיית המתים בסמיכות זמן להקבורה.
ונמצא, ש"סימן יפה" זה מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבמיתה, ובמילא מתתקנת גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כי, כשצדיקים קמים לתחי'…ישנו המשך קיום התומ"צ (ואדרבה: בשלימות נעלית יותר — "כמצות רצונך")…
מתברר שמיתה בערב שבת היא גם סימן יפה לגבי המשך קיום תורה ומצות, כי היא מביאה ישר לתחיית המתים ושלימות נעלת ביותר בקיום תורה ומצות. ואז הרבי ממשיך באופן נפלא:
שעיקר המכוון במארז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" בתורה…הוא (לא כפשוטו, ח"ו, אלא) בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה; ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו (אצל יחידי סגולה), ה"ז מספיק ("די והותר") כדי להוציא י"ח כל שאר בנ"י (בנוגע לפשטות המאורע ח"ו), ובמילא יהי' אצלם ענין זה רק בעבודה הרוחנית, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים (ללא הפסק כלל) דלעתיד לבוא.
המיתה בערב שבת (באלף השישי, תקופתנו) אינו דבר שלילי! רק עניין של העלם כהכנה לגלוי נעלה יותר של חיים — חיים נצחיים, בתחלית השלימות.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
לע"נ אמי מורתי אסתר בת ר' דוד ע"ה
דבר מלכות 770 